שאלות ותשובות

ברוך שפטרני מעונשו של זה, היא ברכה שנוהגים שאבי הנער מברך, ללא הזכרת שם ומלכות, בשעה שבנו הגיע לגיל שלוש עשרה (בר מצווה), המנהג לברך ברכה זו, מיד לאחר שהנער עולה לתורה.

• המקור הראשון לברכה זו הוא במדרש רבה על פרשת תולדות. על הפסוק “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים”. מבאר רש”י שהתכונות השונות של יעקב ועשו משקפות כיוון שונה בחייהם: יעקב פנה ל”אוהלה של תורה”, לעבוד את ה’, ואילו עשו פנה לעבודה זרה. על כך כותב המדרש “רבי פינחס בשם רבי לוי: שלוש-עשרה שנה הולכים שניהם לבית הספר ובאים מבית הספר, לאחר י”ג שנה זה הולך לבתי מדרשות וזה הולך לבתי עבודה זרה. אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: צריך אדם להיטפל בבנו י”ג שנה, מכאן ואילך צריך שיאמר: ברוך שפטרני מענשו של זה”
• טעם הברכה– המגן אברהם כתב שני פירושים לבאר את הלשון “שפטרני מעונשו של זה”: הפירוש הראשון – הכוונה שעד בר המצווה האב נענש כאשר הבן חטא, משום שלא חינך את הבן להתנהג כראוי. מהגיעו לגיל מצוות נעשה הבן אדון לעצמו, ושוב אין האב נענש על מעשי בנו, כי “מחויב הוא להתחזק בעצמו למצוות השם יתברך. במשנה ברורה הוסיף שעדיין מוטלת על האב אחריות מסוימת עבור בנו: “ודע דאע”פ ששוב אין עליו עניין חינוך, מכל מקום יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה, וכשאינו מוחה בידו נענש עליו”. אולם, אין בכך כדי לעכב ברכת “ברוך שפטרני”, שכן אחריות זו אינה מיוחדת רק לבנו, אלא משותפת לכל ישראל: “דלא גרע משאר ישראל”. הפירוש השני – מביא המגן אברהם בשם הלבוש, שעד עתה נענש הבן בעוון האב, ואילו מכאן ואילך שוב אין הבן נענש בעוון האב. לפי ביאור זה, לכאורה, היה על הבן לברך את הברכה, ולא על האב, שכן הבן נפטר מעוון אביו, ולא האב מעוון בנו. אכן, בשו”ת שואלים ודורשים הובא מפירוש הש”ך שהבן מברך ברכה זו בהגיעו למצוות. בדברי חמודות בואר שהכוונה היא שאם נענש הבן בשביל עוון האב, בוודאי שגם האב נענש עבור כך (כלומר, שנענש עבור מה שבנו נענש עבורו), ואף הוא מסיים שפירוש זה דחוק.
• הלכה– בשולחן ערוך לא הוזכר כלל קיומה של ברכה זו, אך בהגהות הרמ”א בהסתמכו על מנהג המהר”י סגל, הנ”ל, כתב: “יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצווה יברך ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה”. אך הרמ”א עצמו הסתייג מהברכה והוסיף מדעת עצמו “אך טוב לברך בלא שם ומלכות”. דעה נוספת ומפשרת כתב רבי יוסף חיים מבגדאד בספרו “בן איש חי“: “ביום הראשון של שנת י”ד יתפוס האב את בנו בידו ויאמר ברוך שפטרני מעונשו של זה, ויהרהר שם ומלכות בלבבו”.
• הלכה למעשה– מנהג רוב האשכנזים לברך ברכה זו בלא שם ומלכות, כפי הכרעת הרמ”א, ויש המברכים בשם ומלכות כדעת הגר”א. לגבי מנהג בני ספרד, יש שכתבו שלא נתקבלה ברכה זו כלל, אך יש שנהגו לברך בלא שם ומלכות, וכן פסק ביביע אומר.

בתלמוד במסכת כריתות נאמר: ”ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים” ואילו בתלמוד במסכת יומא נאמר: ”רבי אבהו דידיה אמר מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת” ובעקבות כך כתב ר”י מבעלי התוספות שאם בית הבליעה יכול להחזיק או ביצה או שני זיתים, זית שווה לחצי ביצה.

שו”ע (תפו,א) – כ’זית’ הוא מחצית הביצה.

ר’ חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ”ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ”ק

מ”ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ”ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ”א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ”ק.

חזון איש– הביצים של ימינו התקטנו לכחצי, שיעור ביצה שלימה – כ-100 סמ”ק. ולכן כזית לשיטתו הינו כ- 50 סמ”ק.

פניני הלכה– בשו”ע תפו, א, לעניין מצוות אכילת מצה, שכ’זית’ הוא מחצית הביצה. וכן הדין לעניין ברכה אחרונה (מ”ב תפו, א). ובמ”א תפו, א, כתב שהכוונה למעט פחות מחצי ביצה. בפועל, ר’ חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ”ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ”ק. ולמ”ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ”ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ”א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ”ק. אמנם לפי חישובים מדויקים על פי מידת הדרהם, יוצא שביצה היא כ-50 סמ”ק, וחציה עם קליפתה כ-25 סמ”ק, ובלי קליפתה 22.5 סמ”ק (עי’ בס’ מדות ושיעורי תורה לרב בניש טו, טז, ומאמר ‘שיעור כזית’ עמודים תקכא-תקלב. וראו להלן בהערה 11).

ויש מאחרוני אשכנז שסברו, שהביצים של ימינו התקטנו לכחצי, ולדעתם שיעור חצי ביצה הוא כשיעור ביצה שלימה – כ-50 סמ”ק. (להרחבה יעויין להלן הערה 11). ומנהג יוצאי ספרד שלא לחוש כלל לשיטה זו בשום עניין. ואף חזו”א, שחיזק שיטה זו עד שהיא נקראת על שמו, הסכים שלעניין כ’זית’ זו חומרה, כי שיעור ברכה אחרונה הוא על כזית המצוי באותו דור, להבדיל מביצה שהיא שיעור מדויק, שעל פיו מחשבים מקוואות וכל שיעורי הנפח (מדות ושיעורי תורה עמ’ לו, הערה 32). יש להוסיף, שבדור האחרון ענף גידול התרנגולות הושבח, ונפח הביצים גדל בכעשרים אחוז, וממילא כאשר משערים ‘זית’ לפי על פי המוכר לנו כ’חצי ביצה’, אין לחשוש שמא לא אכלו כשיעור המחייב ברכה אחרונה.

• ראש חודש מוגדר יום שמחה, כמפורש בתורה, שבזמן בית המקדש, היו הכהנים תוקעים בהם בחצוצרות, ככתוב (במדבר י, י) ״וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ־לֹהֵיכֶם אֲנִי ה׳ אֱ־לֹהֵיכֶם (שולחן ערוך כפשוטו)
• תאריכי חגי ישראל נקבעים על פי התחדשות הלבנה, ובנקודה זו נעוצה חשיבותו של יום זה. כי משמעותו ומהותו הפנימית, היא ההתחדשות. האדם מטבעו נוטה לחיי שגרה, המפילים עליו תרדמה ועצלה, וגורעים מעבודת ה׳ את המרץ והחיוניות, שכל כך נדרשים לה. ראש חודש יוצר התחדשות, מעיר מן התרדמת, ומעניק זריקת מרץ ודרבון לעבודת ה׳, שתתחדש בשמחה ובחיזוק. (שולחן ערוך כפשוטו)
• ייחודו של יום זה מתבטא בתורה גם במנין הקורבנות המוקרב בו, כפי שמקריבים גם בשאר חגים. מידי יום ביומו, חובה להקריב שני כבשים, ובשבת מוסיפים להקריב עוד שני כבשים. אבל בראש חודש מקריבים עוד שני פרים, איל אחד, ושבעה כבשים לעולה, ומלבד זאת, מקריבים גם שעיר לחטאת. מנין כה רב של קורבנות דומה ממש למספר הקורבנות בפסח, ובשבועות, ויש בו ללמד על חשיבותו של יום זה. אשר מלבד היותו יום שמחה, הוא גם יום של כפרה על עוונות. זו גם הסיבה, שבנוסף לקורבנות עולה, מקריבים בו שעיר לחטאת. (שולחן ערוך כפשוטו)
• נשים נמנעות מעשיית מלאכה בראש חודש. מנהג זה הוא מתנה שניתנה להן, מפאת אי השתתפותן בחטא העגל. אלא שזה מנהג בלבד.

שו”ע (סימן קסה,א) – העושה צרכיו ורוצה לאכל, יטל ב׳ פעמים. על הראשונה מברך: אשר יצר, ועל השניה מברך: על נטילת ידים. ואם אינו רוצה לטל אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף, יברך: אשר יצר, ואחר כך בשעת נגוב יברך: על נטילת ידים.

מ”ב – יטול ב׳ פעמים וכו׳ – דאם יטול פ״א ויברך מתחלה אשר יצר ואח״כ על נט״י הוי הפסק בין הנטילה לברכתה ואם יברך מתחלה ענט״י ואח״כ אשר יצר הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא ולהניח מלברך ברכת אשר יצר עד אחר ברכת המוציא ג״כ אין נכון שחיובה חל עליו מיד כשעשה צרכיו ואין לאחרה.

וכתבו האחרונים דצריך ליזהר שלא ליטול בפעם הראשון נטילה גמורה ורק מעט משום נקיות דאל״ה הרי נטהרו ידיו בפעם הראשון ואין שייך לברך עוד על נטילה שניה וכנ״ל בסימן קנ״ח ס״ז. ודע דיש כמה פוסקים שס״ל דאשר יצר לא הוי הפסק בין ברכת נטילה להמוציא משום דהכל לצורך טהרת ידים והוי כמו גביל לתורא בסימן קס״ז וע״כ אם בדיעבד נטל נטילה אחת כדין לשם נטילה לאכילה יברך מתחלה ענט״י ואח״כ אשר יצר דיש לסמוך על הפוסקים אלו וה״ה לכתחלה אם היה קשה לו ליטול שתי נטילות מדוחק מים וכי״ב יטול אחת ויברך ענט״י ואח״כ א״י =אשר יצר..

כתבו האחרונים דלדידן דנהיגן ליטול רביעית בב״א על כל יד ויד א״כ נגמר תיכף טהרת ידים וראוי לברך ענט״י וא״כ ברכת אשר יצר הוי הפסק בין נטילה לברכה ויותר טוב לעשות כאופן הראשון המוזכר בשו״ע.

ילקוט יוסף– אם הוצרך לנקביו ורוצה לאכול מיד, יטול ידיו בסירוגין ג’ פעמים, ויכוין בנטילה זו אדעתא דהכי שרוצה לאכול, ויברך על נטילת ידים וינגב, ומיד יברך אשר יצר. ואין ברכה זו חשובה כהפסק בין הנטילה לבציעת הפת, שבלאו הכי מעיקר הדין לדעת מרן מותר להפסיק בין הנטילה לברכת המוציא ,כאשר יבואר להלן. ואם אינו חושש שישכח מלברך ברכת אשר יצר, יאכל כזית של המוציא, ואחר כך יברך אשר יצר. ומה שכתבו בכמה אחרונים שיטול ידיו לעשיית צרכיו, ויברך אשר יצר, ואחר כך יחכך ידיו במקומות המכוסים שבגופו, ושוב יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, אין זה נכון לנהוג כן לפי ההלכה, שמכניס עצמו בידים לספק ברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, ח”ג דיני ברהמ”ז וברכות, עמוד צו].

שו”ע (סימן קנח, יא)-  מברך קדם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשיתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קדם שיטיל עליהם מים שניים.

רמ”א– גם יכול לברך עליהם קדם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשיתן (טור ותוס׳ ורא״ש פרק קמא דפסחים הגהות אשרי פ״ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אחר כך.

שולחן ערוך הרב– מן הדין היה ראוי לברך קודם הנטילה שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן אלא שלפעמים אין ידיו נקיות כגון היוצא מבית הכסא לכך מברכין לעולם אחר הנטילה שלא לחלק בין נטילה לנטילה ועוד שגם הניגוב הוא מן המצוה כמו שיתבאר ואף על פי שלפעמים א״צ ניגוב לא רצו לחלק בין נטילה לנטילה. ומכל מקום מי שנוטל ידיו בב׳ שטיפות ראוי לו לברך אחר שטיפה הראשונה קודם שיתן עליהם מים שניים שכבר ידיו הן נקיות וראויות לברכה אף אם היה בבית הכסא. ואם שכח ולא בירך עד אחר הניגוב יברך אח״כ ואף על פי שכל המצות שלא בירך עליהן עובר לעשייתן אינו מברך עליהן לאחר גמר עשייתן מכל מקום מצוה זו כיון שלפעמים אי אפשר לברך עליה קודם עשייתה כגון היוצא מבית הכסא ומוכרח לברך אחר עשייתה אין לחלק בה בין פעם לפעם ולעולם יכול לברך אח״כ. אלא שלכתחלה מדקדקים לברך קודם הניגוב הואיל וגם הוא מן המצוה אבל עיקר הנטילה שמברכים עליה היא הנטילה לבדה שכבר נעשית. ומכל מקום אם נזכר אחר שבירך המוציא שוב אינו מברך על נטילת ידים.

ילקוט יוסף– מי שנטל ידיו כדת לסעודה, ולא בירך עליהם קודם הניגוב, לא יברך אחר הניגוב. ולדעת הרמב”ם ורוב הראשונים ומרן השלחן ערוך והאחרונים, מה שהצריכו לברך קודם קיום המצוה ולא לאחריה, הוא לעיכובא, ואם מברך לאחר עשיית המצוה, היא ברכה לבטלה. ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור שלא בירך על הנטילה, לא יברך אחר הניגוב. [הליכות עולם חלק א’ עמוד שיח]. וגם לא יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים שבגופו, כדי שיתחייב נטילה אחרת, שאין לעשות כן על פי ההלכה, מחשש שגורם לברכה שאינה צריכה. [ילקוט יוסף, דיני ברהמ”ז וברכות סימן קנח הערה י’, עמוד כא].

שו”ע (סימן קס,א) – מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומם, פסולים.

פניני הלכה– המים צריכים להיות שקופים כמראם הטבעי, אבל אם המראה שלהם השתנה – נפסלו לנטילה. לפי זה אסור ליטול ידיים במיץ, מפני שהוא מים שנשתנו מראיהם (שו”ע או”ח קס, א).

שו”ע (סימן קס,יב) – יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד; ויש אומרים שהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעלוי (פי׳ לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. {ויש אומרים דוקא יין לבן, אבל אדם לא (מרדכי פרק אלו דברים).} ויש מי שאומר שכל מי פרות ראוים לנטילת ידים בשעת הדחק {וכל שכן דמתר לטל ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבשלין, דעקרן מים (הגהות אשרי).}

נחלקו ראשונים כיצד דין זה המתיר עקרונית שימוש לנטילת ידיים במי פירות שאינם משובחים, מתיישב עם הדין המוזכר לעיל שמים שנשתנו מראיהן פסולים לנטילת ידיים. יש שנקטו שאכן דוקא מים כשרים לנטילה, וסוגיית הגמרא עוסקת רק בענין שימוש ביין ומי פירות לשטיפת ידיו לנקיות, ויש שנקטו שדוקא מים שהשתנה מראיהן לגריעותא נפסלו, אך מי פירות שנשארו במראיהן הטבעי כשרים לנטילה, והכרעת הפוסקים להקל בשעת הדחק במי פירות אף שמתבזין, ולהחמיר ביין שיש יותר להקפיד בכבודו, והורו האחרונים שיותר יש להקל במקום צורך בתה ומשקאות קלים וכד’ שעיקרן מים ורק הוסיפו בהם תמצית טעם ושאר חומרים לשם השבחתן. אכן לכל הדעות אין להשתמש בשמן ודבש וכד’ לנטילת ידיים, שהרי אינם מנקים כלל.

עושים אזכרה כל שנה ביום שהאדם נפטר כי ביום הזה דנים אותו שוב מחדש.

על מה יש לדון אותו? לפי מה שהוא השאיר בעולם מה נעשה בשנה האחרונה. אז אם הוא השאיר דברים טובים בעולם כל שנה מקבל ריבית וריבית דריבית.

אדם זה שחי בעולם הקים ארגון חסד, בנה בית כנסת, בנה בית חולים. האדם הזה נפטר אבל המעשה הטוב שהוא עשה ממשיך לפעול. הארגון חסד שלו ממשיך לחלק למשפחות נזקקות, הכולל שהוא התחיל ממשיך ללמוד תורה.  השאיר ילדים בעולם שהולכים בדרך של תורה, האדם הזה נמצא בעולם האמת אבל בכל שנה ביום האזכרה מקבל שכר על מעשיו הטובים שהשאיר בעולם בזמן חיוו.

לכן מתאספים בני המשפחה ועושים את האזכרה, סעודה ודברי תורה.

מה העניין הזה של הסעודה הזאת? ביום שהאדם נפטר, מה עוזרת לו הסעודה אם אנחנו אוכלים?

התשובה היא: להרבות בברכות. שיש את המזונות, העץ, האדמה, שהכול – מברכים על כל דבר.. אם עושים סעודה עם לחם – נטילת ידיים, המוציא, ברכת המזון, דברי תורה.

מקבלים קבלות של התחזקות . בפרט בני המשפחה . זה עילוי נשמה לנפטר.

רמ”א– ויש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית (סנדק) היותר טוב וצדיק (אור זרוע). [רמ”א סי’ רסד סע’ א]

ילקו”י– יש נוהגים לכבד בסנדקאות את אבי הבעל בבן ראשון, ואת אבי האשה בבן השני. וכבר נהגו הכל לכבד את ההורים בסנדקאות, משום כיבוד אב. ואם אבי הבעל מוחל לטובת אבי האשה אפשר לכבד את אבי האשה לשבת בסנדקאות בבנו הראשון. וכן הדין שאם מחל אביו על כבודו כדי לכבד בסנדקאות את אבי אביו, מותר לעשות כן. אך אם הסבא רוצה לישב סנדק, ואביו של הסבא גם הוא רוצה לישב סנדק, זכות הקדימה לסבא [אבי אביו] של הנימול.

בעל תשובה שאביו מחלל שבת בפרהסיא, ומבקש לשבת סנדק אצל הנכד, אף על פי שמעיקר ההלכה אין איסור ליתן לו לישב סנדק, ובפרט אם על ידי כך יקרב אותו שיחזור גם הוא בתשובה, מכל מקום נכון וראוי שהבן יעשה הכל לשכנע את אביו בלי שתהיה מחלוקת, שדבר חשוב הוא להביא גדול בתורה לישב כסנדק, ויכבד את אביו בעמידה לברכות, שהרי הסנדק משפיע על התינוק לקדושה וטהרה ויראת ה’, ואם ישב אדם חילוני כסנדק ישפיע השפעה לא טובה על הרך הנימול, ולכן אף שמעיקר ההלכה אין בזה איסור, יש לעשות כל השתדלות למנוע זאת בדרכי נועם. [ילקו”י כיבוד או”א פרק ח’ סעיף א מהדורת תשס”א כרך ב’ עמוד סג].

מקור הטומאה (אבות הטומאה) הם היוצרים את הטומאה מהתורה:

• מת (אבי אבות הטומאה)
• נבלה (של בהמה או חיה, בין אם היא אסורה באכילה ובין אם היא מותרת, נבלת עוף טהור)
• זב, זבה, נידה, שכבת זרע
• יולדת
• מצורע (וכן בגד, בית ואבן המנוגעים)
• שרץ (שמונה שרצים)
• פרה אדומה, פרים ושעירים הנשרפים ושעיר המשתלח

מקור טומאה נוסף לפי חכמים :

• סתם ידיים
• כתבי הקודש
• הבא במים שאובים

מ”ב – טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג״כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ״ק ב״ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ״ג] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ״ג]

מותר לצחצח שיניים בשבת. מי שמוציא דם כשמשפשף בשיניו ע”י המברשת לא ישתמש. בכל מקום, היכול להימנע לגמרי ולא יגרום לו צער טוב לו שיחמיר .

בכדי להימנע מעובדין דחול נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת וכן בכדי לא להכין משבת לחול יזהר לא לרחוץ המברשת אחר השימוש בה אלא יניח בכיור וישתף מאליו כאשר ירחוץ פניו.

פוסקים רבים דנו בשאלה זו מחשש לסיבות הבאות:

1. מלאכת שוחט– -הוצאת דם בשבת גורם לנטילת נשמה של אותו המקום (ויש  דין חובל ויש מחלוקת אם חובל ‘תולדה’ או ‘אב’ של מלאכת שוחט).
2. איסור ממרח – בזמן שהמצחצח מורח ומחליק את המשחה על השיניים-  יש סוברים שהיא אסורה כיוון שהיא גורמת להיווצרות שכבה חלקה של משחה על פני השיניים. ויש חולקים וסוברים שהיא אינה אסורה כיוון שמטרת המריחה היא לפזר את המשחה בפה ולא להחליק אותה. נוסף על כך אין בהחלקת המשחה שום תועלת והיא מתקיימת רק לזמן מועט, שכן עם תחילת הצחצוח, מתערבת המשחה במים הספוגים במברשת ונעשית נוזלית.
3. מלאכת מלבן – כיבוס
4. מלאכת דש– סחיטת המים משערות המברשת תוך כדי צחצוח – יש חולקים וסוברים שסחיטת שערות המברשת תוך כדי צחצוח השיניים מותרת טעמם של הסוברים כן הוא שהאיסור לסחוט את שערות מברשת השיניים הוא איסור דרבנן, שכן המים אינם ספוגים בשערות אלא נמצאים ביניהן, וסחיטת דבר שהמים אינם ספוגים בו אסורה רק מדברי חכמים; וכיוון שכך ניתן להתיר את צחצוח השיניים על ידי צירוף שתי סברות היתר: סברה אחת היא שאדם המצחצח את שיניו אינו מתכוון לסחוט את הנוזלים מתוך המברשת, ולדעת מיעוט מהפוסקים מותר לעשות איסור דרבנן כאשר האדם אינו מכוון לפעולה האסורה; וסברה נוספת היא שלדעת מיעוט הפוסקים סחיטת דבר שהמים אינם נספגים בו אלא נמצאים בין חלקיו אינה אסורה אפילו מדברי חכמים. ואף שאין סומכים על כל סברה בנפרד, סומכים עליהן כאשר הן מצטרפות יחד. בשנים האחרונות פותחו מברשות שיניים מיוחדות לשבת, העשויות מסיבי סיליקון עבים שאין בהם חשש סחיטה.
5. איסור נולד – “מוליד” במשחה– שעושה קצף ע”י שפשוף המשחה.
6. עובדין דחול – נכון לייחד מברשת מיוחדת לשבת כדי לצאת מחשש עובדין דחול
7. הכנה משבת לחול– אין לשטוף את המברשת בסוף השימוש (אם אין בדעתו להשתמש בה שוב פעם בשבת), משום איסור הכנה משבת לחול.
8. רפואה– דנו בדבר אם יש משום איסור רפואה, כיון שרוב המשחות יש בהן אף חומרים מרפאים.
9. שבירת הקיסמין ונשירת הנימין-

רשז”א (שלחן שלמה שכ, כח, ב): “הוא מהדברים המותרים שנהגו בהם איסור, ורבים מהיראים רואים בו איסור חמור עד מאד, ואני לא ידעתי איסור”.

ביבי”א ח”ד ל, כ, בסיכום התשובה, שההיתר לצחצח שיניים הוא דווקא למי שמצטער מכך, אבל מי שיכול להימנע מזה בשבת ולא יגרם לו מכך צער, טוב שיחמיר. וגם כשהתיר כתב שנכון שתהיה מברשת מיוחדת לשבת, כדי להינצל מעובדין דחול.

פניני הלכה – הנראה שכיום שרגילים להקפיד כל כך על צחצוח שיניים, ההימנעות מצחצוח גורמת בוודאי צער, וגם עלול לצאת ממנו ריח רע, שכבר אין רגילים בו. ולכן לכתחילה אפשר להורות לצחצח שיניים.

ילקוט יוסף (סימן שכו) – לענין הלכה נראה, שאדם שאם ימנע מצחצוח שיניים בשבת יצטער מסיבת ריח הפה וכיו”ב, מותר לו לצחצח את שיניו בשבת אפילו על ידי מברשת. ובלבד שהוא רגיל בזה באופן שאין הדבר ברור שעל ידי השפשוף יצא דם מהחניכים..וכן נכון להחמיר לייחד מברשת שיניים לשבת, כדי להינצל מחשש עובדין דחול. ויזהר שלא לרחוץ את המברשת אחר השימוש.

• אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר – ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. 
• בשיחת דברים בטלים אסור להרבות- היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש דאל״ה אפילו מעט אסור. 
• אנשים שספור שמועות ודברי חדושים הוא ענג להם, מתר לספרם בשבת אך אסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו. 

הנביא ישעיהו (נח, יג)  מצווה אותנו בפסוק שאומרים בקידוש היום  “וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר”

דרשו חז”ל ( שבת קיג, ב) “שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול”

שו”ע (או”ח שז [שפה זרה] ,א) “ודבר דבר” (ישעיהו נח, יג) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפלו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות.

רמ”א: ובאלו אנשים שספור שמועות ודברי חדושים הוא ענג להם, מתר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאמרם כדי שיתענג בהם חברו (ת״ה סי׳ ס״א)

מ”ב- –אסור לומר אעשה למחר – ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת ס״ת וכה״ג אסור לומר אעשה למחר אבל בא״ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה שרי ומ״מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה בדבורו היום.

–אפלו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות- היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש דאל״ה אפילו מעט אסור.

-אנשים שספור שמועות ודברי חדושים הוא ענג להם- אך אסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו.

שו”ע (סימן תרעא,ז) – בבית הכנסת מניחו בכתל דרום  ומדליקין ומברכין משום פרסומי נסא.

בית יוסף – נראה שתקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו כמו שתקנו קידוש בבכה״נ משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא וכ״כ הכלבו וכתב טעם אחר שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם לפי שיש בזה פירסום גדול לש״י וקידוש שמו כשמברכים אותו במקהלות וז״ל הריב״ש בתשובה המנהג הזה להדליק בב״ה מנהג ותיקין היא משום פירסומי ניסא כיון שאין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה להדליק כל א׳ בפתח ביתו מבחוץ מפני שיד העו״ג תקיפה ומברכין ע״ז כמו שמברכין על הלל דר״ח אע״פ שאינו אלא מנהג ומ״מ באותה הדלקה של ב״ה אין יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כ״א בביתו עכ״ל

שולחן ערוך כפשוטו– מנהג זה התחזק מעת החלו להדליק בתוך הבית, כי ההדלקה בבית הכנסת שימשה לפרסום הנס. ומטעם זה מדליקים באולמות או במקומות עבודה, כאשר קיים חשש שהנוכחים אינם מדליקים בביתם, ובכך מזכים אותם במצוה.

רמ”א – ונוהגין להדליק בבית הכנסת בין מנחה למעריב; ויש נוהגין להדליק בערב שבת קדם מנחה (כל בו ואבודרהם); אם רוצים למהר להתפלל לאחר שברך השליח צבור והדליק אחד מהן, יוכל השמש להדליק הנשארים, והשליח צבור יתפלל (מהרי״ל)

ברכה על מנהג

מ”ב – ומדליקין ומברכין אף דבבהכ״נ הוא רק מנהג מ״מ מברכין עליו כמו שמברכין על הלל דר״ח שאינו אלא מנהג.

אור ההלכה– ויש להקשות על מרן השו”ע שפסק כהרמב”ם שלא לברך על מנהג, אם כן מדוע פסק כאן לברך בבית הכנסת?

הם טוב להתנדב להדליק בברכה את הנרות בבית כנסת?

אור ההלכה- כתב השבולי הלקט בשם העיתור, ועוד ראשונים, שהיו מושכים ידיהם, וטעמם, שהרי אין אורחים בבית הכנסת להוציאם, ואף שמברכים על המנהג, מכל מקום הצנועים מושכים ידיהם.

לפי השו”ע (סימן תרעב) הזמן הראוי להדלקה הוא בהתאם לסדר זמנים הבאים:

• זמן עיקרי: סוף שקיעת החמה – “אין מדליקין נר חנכה קדם שתשקע החמה, אלא עם סוף שקיעתה, לא מאחרים ולא מקדימים”.

• עד חצי שעה לאחר מכן- “שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואכא פרסומי נסא”

• בדיעבד: אם עבר זמן זה ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה– “ומיהו הני מלי לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין”

• בשעת הדחק: אפשר להקדים מפלג המנחה– “יש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ולמעלה, ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק.”

הרמ”א מציין שיש אומרים שבזמן הזה שמדליקין בפנים אינו צריך לזהר להדליק קדם שתכלה רגל מן השוק (דברי עצמו וטור בשם תוספות), ומכל מקום טוב לזהר גם בזמן הזה.

דעת הרמב”ם ( הלכות חנוכה פרק ד הלכה ה) אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, אלא עם שקיעתה, לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא זמן זה, כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה, אינו מדליק.

שו”ע (סימן תרע,ב): רבוי הסעדות שמרבים בהם הם סעדות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה.

מ”ב– שלא קבעום למשתה ושמחה אלא להלל ולהודות. ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה ולא את הנפשות שאפילו המירו דתם ח״ו לא היה מקבל אותם לכך כשהצילם הקב״ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית׳ ג״כ ע״י משתה ושמחה משא״כ במעשה דאנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך] ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח״ו לא היו מבקשים יותר אלא שהגביר הקב״ה יד ישראל ונצחום לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח״ו ובעזרתו ית׳ לא הפיקו זממם וגברה ידינו לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו [לבוש].

כף החיים– והטעם כתב הלבוש לפי שלא רצה האויב כ״א להעבירם על הדת לא כן בפורים כי רצה המן להשמיד הכל יעו״ש. והמאמ״ר או׳ ג׳ כתב דבפורים ה״ט שקבעום למשתה ושמחה שהתשועה באה להם ע״י משתה ושמחה שעשתה אסתר ומתוך המשתה נתלה המן ועלה מרדכי לגדולה משא״כ בחנוכה שהנס היה בענין הנרות יעו״ש. וכ״כ המחב״ר אות ד׳ וכתב עוד טעם אחר לפי שבפורים קבלנו התורה (כמ”ש במס’ שבת דף פ”ח ע”א)  וכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו עכ״ל ועוד י״ל כי בחנוכה היה הנס ע״י מלחמה שהיהודים נלחמו באויביהם ונצחום משא״כ בפורים שהנס נעשה מאליו בלתי מלחמה ולא עוד אלא שהמלך היה עכו״ם ונתן רשות להרוג בעכו״ם והוא פלא פלאות ונמצאת השמחה כפולה וע״כ קבעום גם למשתה ושמחה.

שולחן ערוך כפשוטו– כל חג עם המאפיינים הייחודיים שלו. בפורים, הואיל וארע הנס על ידי משתה יין, גם עיקר זכרונו מתקיים בסעודת מצוה. בחנוכה לעומת זאת, עיקר השמחה היא על הניצחון הרוחני, שהתבטא בנס פח השמן. הלכך גם זכרון הנס ייעשה בהדלקת נרות, ולא בסעודה.

רמ”א – ויש אומרים שיש קצת מצוה ברבוי הסעדות, משום דבאותן הימים היה חנכת המזבח (מהר״א מפראג). ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעדות שמרבים בהם, ואז הוי סעדת מצוה (מנהגים).

מ”ב- דבאותן הימים היה חנכת המזבח– ר״ל בכ״ה בכסליו כדאיתא במדרש דמלאכת המשכן נגמר בכ״ה בכסליו אלא שהמתין הקב״ה בהקמה עד ניסן שנולד בו יצחק ואמר הקב״ה עלי לשלם לכסליו ושילם לו חנוכת בית חשמונאי. וגם שם בימי אנטיוכוס טמאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמנה ימים אלו בבית.

°ונוהגין לומר זמירות ושבחות– וכתב הרש״ל שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצוה הכל סעודת מצוה.[ מ”ב- ה״ה בנישואי בת ת״ח לעם הארץ אם אומרים שירות הוי סעודת מצוה]

שולחן ערוך כפשוטו– לאמיתו של דבר, כל סעודה הופכת לסעודת מצוה, כאשר היא מלווה בדברי תורה ובשירי קודש, וקל וחומר בחנוכה.

האם צריך לאכול מאכלי גבינה בחנוכה ?

רמ”א– יש אומרים שיש לאכל גבינה בחנכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור״ן).

מ”ב– יהודית היתה בתו של יוחנן כ״ג והיתה גזירה שכל ארוסה תבעל לטפסר תחלה והאכילה לראש הצוררים גבינה לשכרותו וחתכה את ראשו וברחו כולם.

שולחן ערוך כפשוטו– יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, הצליחה להגיע בערמה אל מנהיג הצבא היווני, ולהאכילו גבינה מלוחה, כדי שישתה וישתכר. אחר שנרדם, נטלה את חרבו, וחתכה את ראשו.

כף החיים– דיש מפרשים שע״י אשה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמ״ש בהגדה בת היתה ליוחנן כ״ג והיתה יפת תואר מאד ואמר המלך יון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם ויהי לה כן וישכב וירדם ותקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלים וכראות החיל כי מת גבורם וינוסו ועל כן נהגו לעשות תבשיל של גבינה בחנוכה. ויש מפרשים דנס של יהודית היה בזמן אחר והיה ע״י חלב שהשקתה למלך וגם יין וישכב וירדם וחתכה ראשו והביאתו לירושלים ויראו כי מת גבורם וינוסו. והמעשה הזה הובא בס׳ חמדת ימים כמ״ש בן א״ח פ׳ וישב אות כ״ד יעו״ש אלא שמתוך שגם נס זה נעשה עם היונים שהיו צרים לישראל עושים לו זכר בחנוכה שהיה הנס ג״כ עם היונים.

שו”ע (או”ח סימן תרע,א)– בכ״ה בכסלו שמונת ימי חנכה..מתרין בעשית מלאכה. ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות, ויש מי שאומר שאין להקל להם.

מ”ב –  דוקא נשים לפי שנעשה נס על ידיהם כדלקמיה בס״ב בהג״ה (לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב)  ויש מקומות שגם האנשים מחמירים בזה.. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:

בית יוסף– ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות טעמן כדי שיהא להם היכירא שאסור להשתמש לאורן. מ”ב – והוא כחצי שעה.

ט”ז– כיון שנוהגים כן הנשים שלא לעשות מלאכ׳ הוא מנהג טוב וזהו להם לשכר שלא נתנו נזמיהם לעגל כמ״ש הטור.

שולחן ערוך (סימן רלה,א)– זמן קריאת שמע בלילה משעת יציאת שלשה כוכבים קטנים, ואם הוא יום מענן ימתין עד שיצא הספק מלבו; ואם קראה קדם לכן, חוזר וקורא אותה בלא ברכות.

שו”ע (סימן רלג,א) – ואם עושה כר׳ יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך לזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה; ועכשו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קדם שקיעת החמה; ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא. ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה.

בצור ירום (חלק ב, עמ’ 4)– בערבית לא אומרים ‘פתח אליהו’ כיוון שזה הזמן של המזיקים, לכן מי שרוצה שתפילת ערבית שלו לא תהיה רמוסה, ישתדל להתפלל כמה וכמה שיותר קרוב לשקיעה, כי כשיכנס הערב לעומקו יש להם יותר שליטה, לכן תיכף ומיד לאחר צאת הכוכבים ישתדל למצוא מניין ראשון לתפילת ערבית. ערבית שבאה בתחילת הערב לא מקטרגים עליה הרבה, כל מי שמתפלל ערבית מאוחר, זה לא כל כך טוב.

שולחן ערוך או”ח סימן רפח:

א. הרואה ספר תורה שנשרף.

ב. יום הכיפורים בשעת נעילה ויש אומרים אף שלא בשעת נעילה.

ג. קורות ביתו שנפלו.

ד. שיניו שנפלו.

ה. הרואה שקורא בתורה.

ו. הרואה שנושא אשה.

בצור ירום פרק ג’ עמ’ 310- הקב”ה רוצה ששני כוחות,  אהבה והיראה יעבדו יחד, המוח יעבוד בתחום שלו , והלב בתחום שלו, דהיינו שהחום של הלב יקרין למוח, והקור שבמוח יקרין ללב, וזה השילוב של שניהם. לכן תמיד אומרים ‘לשם יחוד קב”ה ושכינתיה, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו, דחילו זה יראה ורחימו זה אהבה, בתחילה צריך ‘דחילו ורחימו’ , דהיינו שהמוח ישפיע על הלב, כי היראה מהמוח, והאהבה מהלב, כמ”ש “ואהבת את ה’ אלקיך בכל לבבך”, ולכן צריך קודם שהמוח יפעל ואחריו הלב. ואחר כך צריך ‘רחימו ודחילו’ , דהיינו שהלב ישפיע מהחמימות שלו על המוח, ולהשאיר את השליטה בידי המוח, כדי שהשכל ישלוט על הרגש. כי הלב הוא מקום הרגשות, מי שהוא בעל לב, הוא רגיש, אם מישהו נמצא בבעיה הוא מיד עוזר לו. אבל המוח זה כבר לא רגישות, אלא זה שכל מתון ומחושב יותר.

בראשית יט,ב : וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין.

רש”י – “ויאמרו לא” – ולאברהם אמרו כן תעשה מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב”ר)

גמ’ פסחים פו,ב : רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו ליה: מה שמך? אמר להו: רב הונא. אמרו: ניתיב מר אפוריא. יתיב. יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני, ולא אהדר אפיה.
אמרו ליה: …מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא? אמר להו: מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול

ב”בירור הלכה” מובא פסק השולחן ערוך שמי שמבקשים ממנו להיות שליח ציבור צריך לסרב מעט, אולם אם מי שמבקש ממנו הוא אדם גדול אז אין לסרב כלל.

בעל שו”ת תורה לשמה (סימן רעה) דן בקשר לאדם שהביאו לו כוס יין לשתות או פרי לאכול, ואותה שעה נכנס בנו אצלו, וכאשר ראהו אביו הושיט לו את הכוס לשתותו או את הפרי לאוכלו, האם הבן יוכל לסרב מעט שלא לקבל, מפני שרוצה שאביו יאכל ויהנה מן הפרי ההוא או שמא מאחר שאביו הושיטו לו אסור לסרב כלל.
תשובתו היא שפשוט הדבר שאם האב נתן כוס לבנו לשתות או איזה פרי לאכול שצריך תיכף ומיד לקבלו ולא לסרב כלל, כי אין מסרבין לגדול וכל שכן כשמדובר במצוות כיבוד אב דאורייתא, אך נידון השאלה הזו הוא שונה מפני שהכוס הזה הובא תחילה לאביו לשתותו, ורק עתה שראה האב את בנו לפניו, מחמת אהבתו לו רצה לתת אותו לו, והבן מסרב בשביל שרוצה בהנאת אביו שיהיה הוא נהנה מזה. בנסיבות אלו מותר לבן לסרב מעט, מפני שהסירוב הזה מוכיח על אהבתו לאביו, ואהבת הבן לאביו זהו כבודו. אכן, הוא מוסיף שלא יסרב הבן הרבה אלא מעט, רק פעם אחת, בכדי שיראה לאביו וגם לאחרים שהוא חפץ ושמח בהנאת אביו, שישיב לאביו ויאמר בפירוש אני רוצה ושמח שאתה תאכל או תשתה, ואחר שסרב ואמר כך אם אביו עודנו רוצה שהוא יאכל אז יקבל ממנו ויעשה רצונו של אביו, כי כבוד אדם הוא רצונו.

גמ’ שבת קל”ז,ב : תנו רבנן המל אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדים אומרים כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים.

כתב ה“שולחן ערוך” (יורה דעה רסה, א), שאבי הבן מברך את ברכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”. ואם אחרים עומדים שם אומרים:”כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים”.

בית יוסף (שם,יא)- וסדרם על זה הסדר דאמרינן (קידושין כט:) לעולם ילמד אדם תורה ואח״כ ישא אשה והזכיר אחר כן מעשים טובים אף על פי שהוא חייב במצות משהוא בן י״ג מ״מ אינו בן עונשים עד כ׳ וכבר היה בן י״ח לחופה.

הרב חיים קניבסקי (כך שמעתי מפי הרב המוהל עמנואל שערבי)- מעשים טובים אלו הבנים. ולכן הברכה לרך הנולד היא גם על הצאצים  העתידים שלו.

פירוש נוסף – מעשים טובים בסוף כי רק לאחר חתונה אפשר לראות באמת אם יש באדם מעשים טובים אז הוא נבחן באמת.

שו”ע ( או”ח לד) – מקום יש בראש להניח שני תפלין, וכן בזרוע ואם אינו יודע לכון המקום ולהניח שניהם יחד, יניח כדברי האחד של יד ושל ראש (ויסלקם מיד) ויניח האחרים על סמך ברכה ראשונה, ואם (ויש אומרים) לא יוכל להניח בבת אחת, יניח של רש״י, ויברך עליהם, ויהיו עליו בשעת קריאת שמע ותפלה, ואחר התפלה יניח של רבנו תם בלא ברכה ויקרא בהם שמע והיה אם שמוע.

משנה ברורה – (יד) ואחר התפלה – היינו כדין המבואר לעיל בסימן כ״ה סי״ג ולא כאלו החולצין תפילין דרש״י ומניחין דר״ת תיכף לאחר קדושה של י״ח ובאמת מלבד שעושין שלא כדין המבואר לעיל בסימן כ״ה סי״ג גם צריך לכוין בתפלת י״ח להש״ץ לא לעסוק בדבר אחר [פמ״ג]

ילקוט יוסף (סימן לד) – לכתחלה היה מן הראוי להניח ב’ זוגות התפילין של רש”י ושל רבינו תם ביחד, כדי שברכת “להניח תפילין” תחול על שתיהן יחדיו, וגם כדי שיקרא בהן קריאת שמע ויתפלל עמהן כראוי. שזוהי קבלת מלכות שמים שלימה כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין, וכן בזרוע כדאיתא בעירובין אולם כל זה כאשר התפילין קטנים מאוד.. כדי שבאופן שכזה יהיו כל שתי התפילין מונחות על הקיבורת של הזרוע, בחצי הנוטה לצד היד, כי אם יהיה אפילו חלק קטן מאד מהתפילין מונח בחצי החלק העליון הנוטה לצד הכתף, הרי ברכתו על התפילין היא ברכה לבטלה, וגם לא יצא ידי חובת תפילין של רש”י, כי שם איננו המקום הכשר להנחת תפילין כלל, ויוצא שכרו בהפסדו. ולכן כל שקשה מאד למצוא תפילין כשרים קטנים כל כך, שיהיה אפשר להניחן ביחד במקום הכשר לתפילין ללא כל פקפוק, יש להניחן בזה אחר זה, דהיינו שיניח תפילין של רש”י ויברך עליהן עובר לעשייתן, ויקרא בהן קריאת שמע ויתפלל, ואחר התפלה יניח תפילין של רבינו תם בלא ברכה, ויקרא בהן פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע, ובזה הוא יוצא ידי חובת כל הפוסקים.

הנוהגים להניח תפילין דרבינו תם באמצע תפלת החזרה של השליח צבור, לא יפה עושים, שאף על פי שרשאים לענות אמן דברכות באמצע הנחת תפילין של רבינו תם, מכל מקום כיון שגם בזה יש מחמירים, ראוי שלא להביא את עצמו לכתחלה לידי כך, ורק אם במקרה התחיל להניח תפילין של יד של רבינו תם, ובמפתיע שמע קדיש וקדושה יענה. ובפרט שיש להזהר להקשיב לחזרת השליח צבור, ואף לעיין בספר באמצע החזרה יש להמנע.

יש שנוהגים להניח תפילין של רבינו תם קודם קדושת ובא לציון, כדי שיאמרו עמהן קדושה אחת. וכן ראוי לנהוג. אולם כל זה אם הצבור כולו ממתין להנחת תפילין קודם אשרי, אבל יחיד המתפלל עם הצבור, ואם יפסיק קודם אשרי כדי להניח רבנו תם, יפסיד אמירת קדושת ובא לציון עם הצבור, באופן כזה נכון שיניח תפילין דר”ת אחר התפלה.

המניח תפילין של רבינו תם בראש חודש, יניחן קודם קריאת התורה, ואפשר להניחן בעת שאומרים בריך שמיה עם פתיחת ההיכל. ויקרא עמהן ב’ פרשיות של קריאת שמע. ואותם הנוהגים בכל יום להניח תפילין של רבינו תם אחר התפלה וללמוד עמהם, בראש חודש אין נכון לכתחלה להניחן אחר תפלת מוסף. אולם השליח צבור שאינו יכול לשהות בהנחת תפילין של רבינו תם, מפני טורח צבור, יכול להניחן אחר תפלת מוסף.

שו”ע (יו”ד רמד,א-ב): מצות עשה לקום מפני כל חכם אפי’ אינו זקן אלא יניק וחכים ואפי’ אינו רבו וכן מצוה לקום מפני שיבה דהיינו בן שבעים שנה.

מאימתי חייב לקום מפניהם משיגיע לתוך ארבע אמותיו עד שיעברו מכנגד פניו ורכוב כמהלך דמי.

בסעיף ט: הרואה חכם עובר אינו עומד עד שיגיע לתוך ארבע אמותיו וכיון שעבר מלפניו יושב ואם הוא רבו מובהק עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו:

רמב”ם ( הלכות תלמוד תורה, ו) : כל תלמיד חכמים מצוה להדרו, ואף על פי שאינו רבו, שנאמר ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״ , זה שקנה חכמה. ומאמתי חייבין לעמוד מפני החכם, משיקרב ממנו בארבע אמות, עד שיעבור מכנגד פניו.

כתב הש”ך (רמ”ד, יא): שלא נהגו לעמוד לפני כל תלמיד חכם, אלא רק לפני ראש ישיבה או אב בית דין.

תורה (ויקרא יט,לב) : מפני שיבה תקום והדרת פני זקן.

בפ״ק דקידושין (לב:) ת״ר מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת״ל זקן אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי ע׳ איש מזקני ישראל

רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא מי שקנה חכמה  איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום אפילו כל שיבה במשמע. רבי יוסי הגלילי היינו ת״ק.

איכא בינייהו יניק וחכים ת״ק סבר יניק וחכים לא ר׳ יוסי הגלילי סבר אפילו יניק וחכים א״ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה.

כשיש דליקה בבית בשבת, מותר מעיקר הדין לפנות מהבית כל חפץ שאינו מוקצה כדי להצילו, ולהוציאו למקום שמותר לטלטל בו, כגון חצר מעורבת שבין הבתים.

אבל כיוון שאדם בהול על ממונו, ויש לחשוש שמא מתוך בהילותו להציל את ממונו יבוא לכבות את הדליקה, הגבילו חכמים את שיעור הדברים שמותר להציל בשבת.

בענין שיעור זה ישנה לכאורה סתירה בין שתי משניות :

1. משנה שבת בדף קיז,ב : מתירה להציל מזון שלוש סעודות ותו לא.
2. משנה שבת בדף קכ,א : מותר להציל סל מלא כיכרות אע”פ שיש בו מאה סעודות.

הגמ’ בדף קכ,א מביאה שתי דעות לישוב סתירה זו :

א. רב הונא אומר שבמקרה שאדם משתמש בכמה סלים להציל מתוך הבית, לא התירו לו להציל אלא מזון שלוש סעודות, כדעת המשנה הראשונה, שהרי כל סל מצריך טרחה נוספת. לעומת זאת, אם אינו משתמש אלא בסל אחד, התירו לו למלא את סלו אפילו במאה סעודות שהרי אינו טורח אלא בסל אחד.

ב. רבא בר זבדא אומר ששתי המשניות עוסקות באדם המציל בכמה סלים, ומיישב את הסתירה שאם הוא מפנה לחצר הסמוכה לבית הוא רשאי להציל אפילו מזון מאה סעודות לאחר שיעביר את תוכן כל הסלים לתוך סל אחד. אך אם הוא מפנה את המזון לחצר אחרת (שמותר להציל אליה בשבת) לא התירו לו אלא מזון שלוש סעודות.

שו”ע (סימן נה,ד): יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצרוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראו דבריהם לגדולי הפוסקים. והוא הדין דעבד ואישה אין מצטרפין.

רמ”א – יש נוהגין להקל בשעת הדחק.

הלכה ברורה – אסור לצרף קטן שלא הגיע למצוות למניין עשרה בכל ענין, ואפילו בשעת הדחק, ואפילו הדרים בישוב קטן שאם לא יצרפו קטן יתבטלו לגמרי ממנין, אינם רשאים להקל בזה. והרואה שעומדים בבית הכנסת לעשות כן, לצרף קטן למניין עשרה, עליו לצאת מיד מבית הכנסת, כדי להפר מחשבתם ושלא תארע תקלה על ידו, ויכשלו בהזכרת שם שמים לבטלה.

גמ ברכות (ה.) : מאי דכתיב ” ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם” (שמואל כד,יב)? [מדוע האריך הכתוב לומר גם לוחות גם תורה וגם מצוה..]

לוחות– אלו עשרת הדיברות שנכתבו על הלוחות.

תורה– זה מקרא . שמצווה לקרוא אותם בציבור.

המצוה– זו משנה. שמבארת את המצוות שבתורה.

אשר כתבתי– אלו נביאים וכתובים. שהם חלק מהתורה שבכתב ורק לא נקראים בציבור.

להורותם– זה תלמוד. שמבארת את המשנה ומלמדת הלכה למעשה.

מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

נהגו שלא להרבות שמחה בזמן בימי ספירת העומר, ולנהוג מקצת מנהגי אבילות (נישואין, תספורת הראש והזקן, ריקודין ושמיעת מוזיקה) מהטעמים הבאים:

• אבלות על מות תלמידי רבי עקיבא שמתו באותה תקופה. סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא. מובא בתלמוד מסכת יבמות (סב, ב): “אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא.. וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.. וכולם מתו במיתה רעה”. “והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, (ואלו התלמידים החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה”. עוד מסופר במדרש (ב”ר סא, ג) שאמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים: “בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם”.
• המנהג הוא כדעת התנא רבי יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנום בין פסח לעצרת. (שבלי הלקט-  “ואחי ר’ בנימין נר”ו פי’ הטעם מה שנהגו שלא לישא בין פסח לעצרת לפי מה שמצינו בסדר עולם פ”ג משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש שנאמר והיה מידי חדש בחדשו ר’ יוחנן בן נורי אמר מן הפסח עד עצרת שנאמר ומדי שבת בשבתו”).
• ימים שיש להם מזל רע – נפלה מגפה בתלמידי רבי עקיבא (יבמות סב,ב) ,  מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ”ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר, שנים ת”ח ות”ט לאלף השישי, רצחו הקוזקים במזרח אירופה רבבות ואולי מאות אלפי יהודים, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו. (פניני הלכה).