שאלות ותשובות

דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ויקרא יט,ב)

לפי רש״י– קדושה פירושה פרישות מן העריות ומן העבירות. בכל מקום שהתורה מציבה גדר לערוה – שם מתגלה קדושה. כלומר: מי שנזהר מגבולות האיסור, במיוחד בענייני עריות, נקרא קדוש.

לפי הרמב״ן- קדושה אינה מסתכמת בהימנעות מן האיסור בלבד, אלא דורשת פרישות מן המותרות חיים של ריסון ושליטה עצמית. אדם עלול להיות “נבל ברשות התורה” – לקיים את ההיתר אך לשקוע בתאוות. לכן התורה מצווה שנקדש את עצמנו במה שמותר לנו:

• מיעוט תאוות השתמיש

• מיעוט שתיית יין ואלוכהול

• התרחקות מטומאה

• שמירת פיו ולשונו בריבוי האכילה ומן הידבור הנמאס.

רש”י (ויקרא יט ) – הוו פרושים מן העריות ומן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: אשה זונה וחללה וגו׳, אני י״י מקדשכם (ויקרא כ״א:ז׳-ח׳), לא יחלל זרעו בעמיו, כי י״י מקדשו (ויקרא כ״א:ט״ו), קדושים יהיו, אשה זונה וחללה וגומ׳ (ויקרא כ״א:ו׳-ז׳).

רמב”ן– ולפי דעתי: אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, ותתיר הביאה איש ואשתו ואכילת הבשר והיין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב הזה אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (בבלי ברכות כ”ב.): שלא יהו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, ולא ישתמש בו אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש (במדבר ו׳:ה׳), ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (בבלי חגיגה י”ח:): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו׳:ה׳) משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב: וכל פה דובר נבלה (ישעיהו ט׳:ט״ז), ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, מה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

בצור ירום (פרק ה עמ’ 26) – המאכלות האסורות שאכלו מונעות אותם מכל השגה בתורה. לכן התרופה למאכלות אסורות היא שני דברים, לאכול בקדושה ולאכול מעט, כי ככל שאוכלים פחות אין כח לנפש הבהמית לשלוט. לכן לא כדאי ללכת למסעדות ולמלונות ולאולמות, גם אם הזמינו אותך לאיזה שמחה, אפשר להסתפק בכוס מיץ, אתה לא חייב לאכול בכל מקום, ולא להיות אחד מעשרה ראשונים בשום אופן, אין לנו זמן בשביל זה. צריך לנצל את החיים, לא באנו לעולם הזה בשביל סעודות, ולא בשביל לשבת במסעדות. אי אפשר לדעת מהי התביעה מהאדם לאחר פטירתו על הזמן שהוא בזבז! מי שמבזבז את זמנו לריק, זה ממש אכזריות על הנפש האלקית.

גמ’ עבודה זרה יט,ב :  אמר ר’ יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, שכל העוסק בתורה — נכסיו מצליחין לו.

כתוב בתורה — דכתיב: “ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון” (דברים כט, ח), לומר שיש לאדם הצלחה (“תשכילו”) במעשיו ובקנייניו (“כל אשר תעשון”) כאשר הוא עוסק בתורה.

שנוי בנביאים — דכתיב: “לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל” (יהושע א, ח).

משולש בכתובים — דכתיב: “כי אם בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח” (תהלים א, ב-ג).

הפשט לפי הפסוק שמדובר בחוק שקדם ליוסף: רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם” [פס’ כא-כב]),

פירוש הרא”ש (בראשית מז,כב) : יש לומר שיוסף סיבב להם אותו חירות כי כשנתפס יוסף בסיבת אשת אדוניו באותו זמן היו הכומרים שופטים ואמרו כך נראה הקריעה אשר יש ליוסף כדכתיב “ותתפשהו בבגדו”  אם הקריעה לפניו הדין עמה שהוא רוצה לאנוס אותה ואם היא לאחריו הדין עמו שהוא ברח מפניה והחזיקה בבגדו וקרעה אותו. וימצא כן שמצאו הקריעה לאחוריו ובשביל אותו משפט צדק זכו שלא מכרו את אדמתם.

פירוש הרא”ש מתקשר עם תרגום יונתן (בראשית לט,יד) – שאותה מרשעת שברה ביצה ולקחה את החלבון של הביצה (שדומה לזרע אדם) ושפכה על מטתה כדי לחזק את דבריה שיוסף כביכול ניסה לאנוס אותה. אותם כומרים שדנו אותו ביקשו לעשות בדיקה ובדקו על ידי אש ונתקשה החלבון..

בצור ירום (פרק ב)– אצל יוסף הצדיק כתוב “ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף” אומר המדרש היא נשאה אבל הוא לא נשא. ובגלל שהוא לא נשא את עיניו אליה, העיר ה’ את עיני הכומרים שדנוהו לומר שהוא לא חטא.. אבל כדי לא לבייש את אשתו החליט שר הטבחים לשים אותו בבית הסוהר.

בראשית יט,ב : וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין.

רש”י – “ויאמרו לא” – ולאברהם אמרו כן תעשה מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (ב”ר)

גמ’ פסחים פו,ב : רב הונא בריה דרב נתן איקלע לבי רב נחמן בר יצחק, אמרו ליה: מה שמך? אמר להו: רב הונא. אמרו: ניתיב מר אפוריא. יתיב. יהבו ליה כסא, קבליה בחד זימנא ושתייה בתרי זימני, ולא אהדר אפיה.
אמרו ליה: …מאי טעמא כי יהבי לך כסא קבלת בחד זימנא? אמר להו: מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול

ב”בירור הלכה” מובא פסק השולחן ערוך שמי שמבקשים ממנו להיות שליח ציבור צריך לסרב מעט, אולם אם מי שמבקש ממנו הוא אדם גדול אז אין לסרב כלל.

בעל שו”ת תורה לשמה (סימן רעה) דן בקשר לאדם שהביאו לו כוס יין לשתות או פרי לאכול, ואותה שעה נכנס בנו אצלו, וכאשר ראהו אביו הושיט לו את הכוס לשתותו או את הפרי לאוכלו, האם הבן יוכל לסרב מעט שלא לקבל, מפני שרוצה שאביו יאכל ויהנה מן הפרי ההוא או שמא מאחר שאביו הושיטו לו אסור לסרב כלל.
תשובתו היא שפשוט הדבר שאם האב נתן כוס לבנו לשתות או איזה פרי לאכול שצריך תיכף ומיד לקבלו ולא לסרב כלל, כי אין מסרבין לגדול וכל שכן כשמדובר במצוות כיבוד אב דאורייתא, אך נידון השאלה הזו הוא שונה מפני שהכוס הזה הובא תחילה לאביו לשתותו, ורק עתה שראה האב את בנו לפניו, מחמת אהבתו לו רצה לתת אותו לו, והבן מסרב בשביל שרוצה בהנאת אביו שיהיה הוא נהנה מזה. בנסיבות אלו מותר לבן לסרב מעט, מפני שהסירוב הזה מוכיח על אהבתו לאביו, ואהבת הבן לאביו זהו כבודו. אכן, הוא מוסיף שלא יסרב הבן הרבה אלא מעט, רק פעם אחת, בכדי שיראה לאביו וגם לאחרים שהוא חפץ ושמח בהנאת אביו, שישיב לאביו ויאמר בפירוש אני רוצה ושמח שאתה תאכל או תשתה, ואחר שסרב ואמר כך אם אביו עודנו רוצה שהוא יאכל אז יקבל ממנו ויעשה רצונו של אביו, כי כבוד אדם הוא רצונו.

דוד המלך את חיבורו בספר תהילים פותח בפסוק המפורסם ” אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב ” .

הפסוק מדבר בלשון עבר ולכאורה היה לרשום בלשון עתיד “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא ילךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא יעמוד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יִשֵּׁב”

אלא דוד בפסוק הראשון מלמד אותנו את המפתח להצלחה ולהיות מאושר! דוד מבקש מאיתנו להתבונן בשני אנשים בגיל 20 :

אחד חיפש את תענוגות העולם בעוד שהשני השקיע בלימודיו התורניים והעסקיים, עבד על אישיותו והקים משפחה – קיים את הפסוק “טוב לגבר כי־ישא על בנעוריו”

בעוד שבגיל 20 נראה שהאדם שנהנה מחיוו הוא אותו אדם בעל הנאות עולם הזה אך דוד המלך מבקש מאיתנו להסתכל לעתיד לגיל 60 ולהשוות את שני האנשים. מי המאושר האמיתי ?

וכך יש לפרש את הפסוק :  האשרי האיש שעוד שהיה צעיר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לֹא יָשָׁב – עכשיו אחרי עשרות שנים ניכר ההבדל ורואים מי הוא המאושר האמיתי – מי עבד על אישיותיו , הקים משפחה, התבסס כלכלית וכדומה.