שאלות ותשובות

• רבי שמעון בר יוחאי היה תנא בדור השני לאחר חורבן בית המקדש.
• היה אחד מחמשת התלמידים של רבי עקיבא, המכונים “רבותינו שבדרום”, הם אלו שהקימו את עולם התורה מחדש לאחר מותם של 24,000 התלמידים הראשונים. ואלו הן שמותיהם כפי שמופיעים בגמרא [מסכת יבמות סב ע”ב]:
  1. רבי מאיר
  2. רבי יהודה (בר אלעאי – זה שהוזכר בסיפור על הרומאים)
  3. רבי יוסי (בן חלפתא)
  4. רבי שמעון (בן יוחאי – רשב”י)
  5. רבי אלעזר בן שמוע
• ל”ג בעומר, יום פטירתו, מאות אלפים נוהרים למקום מנוחתו במירון כדי לשמוח בשמחת רבי שמעון.
• תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל”ג עמוד ב’ (שבת לג:) מתארת מעשה נורא שישבו שלושה תנאים – רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי ורשב”י ואיתם היה יהודה בן גרים, ודנו במעשיהם של הרומאים. וז”ל הגמרא: “פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו – תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות- לעדן בהן עצמן, גשרים- ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה- יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – יהרג”
• “אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא”.

  מבואר בגמרא, שרשב”י התחבא במערה מחמת הרומאים ביחד עם בנו רבי אלעזר. יש להבין לכאורה: מדוע לקח רשב”י את בנו הקטן אלעזר איתו למערה, מדוע שיתייסר איתו בתנאים הקשים במשך שנים? הסיבה היא שרשב”י רצה לחנך את בנו, ובחינוך הילדים אי אפשר להתחשב בקשיים, וצריך לעשות כל מה שניתן לחנכם מקטנות ללמוד תורה במסירות ובעיקר בעמלה של תורה. ופחד להשאירו בחוץ מפני שהרומאים מסתובבים בחוץ וישפיעו על חינוכו (הרב מרדכי אליהו)

• שיטתו ההלכתית: רשב”י ידוע כמי שחולק על רבי יהודה (בר אלעאי) בעקביות ומקל מאוד בדיני מוקצה. בעוד שרבי יהודה אוסר לטלטל כל דבר שלא הוכן במיוחד לשבת, רשב”י מתיר לטלטל כמעט הכל, כל עוד הדבר לא “נדחה בידיים” (כמו פירות שהונחו להתייבש והם כרגע מאוסים). הרב מרדכי אליהו זצ”ל נהג לומר שכשם שבהלכה “אין לרבי שמעון מוקצה”, כך גם בנפש – עבור רשב”י אין יהודי שהוא “מוקצה”; לכל אחד יש תיקון ותקווה רק מי שהיה מלא תורה, ונמשל לצימוקים וגרוגרות, אך הוא קלקל את דרכיו וסרח – הוא לבדו נחשב “מוקצה”.

• ביום י”ד באייר חל יום ההילולה של התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל. יש אומרים שבאמת הוא נפטר ביום זה, ויש אומרים שתושבי טבריא ניצלו את הסמיכות להילולא של רשב”י ולהמונים הנמצאים ממילא בצפון, ו”קבעו” את יום ההילולא של רבי מאיר בעל הנס.
• רבי מאיר היה מגדולי תלמידיו של ר’ עקיבא. ר’ מאיר נמנה בין רבותינו שבדרום שאליהם הגיע ר’ עקיבא לאחר פטירת תלמידיו במגיפה.
  מסופר על ר’ מאיר שלמד תורה אצל ר’ עקיבא וגם אצל ר’ ישמעאל. “איתמר אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא אינו אלא רבי מאיר ששימש את רבי ישמעאל ואת רבי עקיבא שימוש אשימוש לא קשיא מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא ומדלא מצי למיקם אליביה אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא” (מסכת עירובין דף יג עמ’ א)
• כשר’ עקיבא היה צריך לבחור מי מתלמידיו יכתוב את המשניות הוא בחר בר’ מאיר.
• בכל מקום שכתוב בש”ס “אחרים” אומרים, הכוונה לרבי מאיר בעל הנס. יש מסבירים שהוא נקרא כך מפני שלמד תורה מאלישע שנקרא ‘אחֵר’.בבלי סנהדרין דף פו עמ’ א: “אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא” ויש מסבירים רשב”ג קנס את ר’ מאיר לקבע שכל הלכה בבית המדרש לא תובא בשמו של ר’ מאיר אלא יהיה כינויו “אחרים”. מעניין שגם רבו אלישע בן אבויה כשיצא לתרבות רעה נקרא בלשון גנאי “אחר”. אולם נראה שדוקא הביטוי אחרים לר’ מאיר נמצא כביטוי של כבוד. ר’ מאיר כל כך אהב את התורה שלא כל כך משנה מי אמר אלא העיקר שיצא דברי חכמה ממנו בבחינת “שמע האמת ממי שאמרה”. יתכן שיש בכך גם רמז לגדלתו של ר’ מאיר להציע תמיד דעה נוספת על הדעה המקובלת. זאת חריפותו וגדולתו של ר’ מאיר.
• בגמרא בסוף מסכת הוריות מסופר על עימות שהיה בין ר’ מאיר לרשב”ג בנוגע לסדרי הסנהדרין. רשב”ג רצה להדגיש את החשיבות של תפקיד הנשיא ולכן תיקן תקנות בהתאם לכך. אולם ר’ מאיר קינא את מעלת ה”כחם” ורצה להדיח את רשב”ג מנשיאותו. ר’ מאיר במעשה זה שוב מדגיש את מעלת לימוד התורה כערך שעומד כשלעצמו ולא כלימוד שערכו מצד מה שהעל ידי התורה ניתן לפטור בעיות או להנהיג את האומה.
• הגמרא בעבודה זרה (דף יח ע”א) מספרת על אחות אשתו של רבי מאיר שנתפסה ונלקחה לבית הסוהר, וביקש רבי מאיר לפדותה בכל מחיר, ונתן תרקבא דדינרי (חצי סאה של דינרים) לשומר תמורת פדיונה, ואמר לו שבמחצית הסכום ישחד כל מי שילשין עליו. אמר לו השומר, ומה אעשה כשיגמרו הדינרים, הרי יתפסו אותי וישליכוני לכלוב ובו כלבים עזי נפש? אמר לו רבי מאיר שיאמר “אלהא דמאיר ענני” ויינצל מכל רע. אמר לו השומר, איך ידע שכך יהיה? זרק ר”מ אבן על הכלבים שהיו שם ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר ‘אלהא דמאיר ענני’ ולא קרא לו מאומה. כשראה כך השומר הוציא אליו את אחות אשתו הכשרה והצנועה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר”מ, וציוה לתלותו. והנה כשקשרו את החבל סביב צוארו, אמר הסוהר ‘אלקא דמאיר ענני’ ולא הצליחו לתלותו. התפלא הקיסר ושאל אותו לסוד העניין, וסיפר לו השומר את כל המעשה.ור”מ אמר לאותו שר לכוון כמו שהוא עצמו מכוון. וכיצד ידע אותו הגוי המשוקץ לכוון כוונות נעלות ונשגבות כאלו? אלא הוא כיוון לדעת רבי מאיר. כך גם כל אדם יאמר בשעה שהוא אומר “אלקא דמאיר ענני” שהוא מכוון על דעתו של ר”מ ושאר צדיקים. ושואל המהרש”א (שם): “ויש לדקדק היאך ייחד ר”מ שמו של הקב”ה על עצמו בחייו, שהרי אמרו אין הקב”ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם וכו’ ? וי”ל: דלא אמר אלהא דמאיר וכו’ רק לסימן בעלמא על שמו ולא נתכוין כל עיקר על שמו רק נתכוין אלהא דמאיר לארץ ולדרים עליה הוא יעננו” וכו’.
• הגמרא בחגיגה (דף ט”ו ע”ב): “אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א”ל: מאי קא עביד הקב”ה? א”ל: קאמר שמעתא (אומר חידושי תורה) מפומייהו דכולהו רבנן (משם החכמים), ומפומיה דר”מ לא קאמר (ומשמו של ר”מ אינו אומר). א”ל (רבה לאליהו) אמאי? (ענה לו אליהו) משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (שר”מ למד את תורתו מאלישע בן אבויה שנקרא אחר) א”ל (רבה לאליהו): אמאי, ר”מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (כלומר, ר”מ ידע מה ללמוד מאלישע ומה לא ללמוד)? א”ל (אליהו): השתא קאמר מאיר בני אומר (עתה אומר הקב”ה גם משמו של ר”מ ובלשון חיבה).אומרים משם בעל הבא”ח: כל עוד לא פסקו למטה שר”מ אמר ‘רימון מצא’ וכו’, בשמים לא אמרו דבר משמו, ורק לאחר שפסקו למטה ויצא הדבר מפי רבה בר שילא בפני אליהו הנביא, מייד הונהגה בשמים הנהגה שתאמה לפסיקתו זו של רבה בר שילא והזכירו בשמו את דברי תורתו של ר’ מאיר.
• מקובל במסורת מדור לדור, שרבי מאיר ביקש להקבר בעמידה, כך שאם יבוא המשיח ותהיה תחיית המתים, הוא יקום כפי שנפטר בגיל זקנה, ויוכל לרוץ מייד לקראתו (ויש אומרים שמשום כך הקבר נמשך מהמתחם הספרדי למטה ועד הקבר האשכנזי למעלה, משום שהוא עומד ולא שוכב).

• רבי יהודה הנשיא היה חברותא של ר’ אלעזר ( בנו של רשב”י) ושנפטר ר’ אלעזר רצה להינשא לאלמנתו (מסכת בבא מציעא דף פד, ב) . שלחה לו: כלי שנשתמש בו קודש, ישתמש בו חול?!
• לאחר פטירת רבי אלעזר (חברו של רבי), נודע לרבי כי בנו, יוסי, יצא לתרבות רעה. הגמרא מתארת את מצבו באופן חריף: “כל זונה שנשכרת בשניים – שוכרתו בשמונה” (בבא מציעא דף פה, עמוד א) רבי הגיע למקומו  העניק לו סמיכה לרבנות (“אסמכיה ברבי”) כדי לרומם את כבודו העצמי, ומסר אותו לחינוכו של דודו, רבי שמעון בן איסי בן לקוניא.
• הגמ’ (ב”מ פה.) מספרת שבאו על רבי יסורין על ידי הפה והלכו על ידי הפה – “דרבי על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו”. באו על ידי מעשה שהיה עגל שהיו מובילים אותו לשחיטה והלך העגל והחביא את ראשו תחת בגדו של רבי והתחיל העגל לבכות שלא רצה להשיחט אמר רבי לעגל לך לשחיטה כי לכך נוצרת שהרי סוף בהמה לשחיטה. אמרו בשמים הואיל והוא לא ריחם על העגל יבואו עליו יסורים. ועל ידי מעשה הלכו– יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית והיו מוטלים על הרצפה גורים של חולדה והיא הייתה מטאטאת אותם אמרה לה רבי עזבי אותם שהרי כתוב “ורחמיו על כל מעשיו” וגם על גורי חולדה צריך לרחם. אמרו בשמיים הואיל ורבי מרחם נרחם עליו ונקח ממנו את היסורים.
• ארבעה דברים ציוה רבינו הקדוש את בניו (פסחים קיב:) :  ואחד מהם אל תשב על מיטה ארמית. [ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו אל תדור בשכנציב משום דליצני הוו ומשכו לך בליצנותא ואל תשב על מטת ארמית איכא דאמרי דלא תיגני בלא קרית שמע ואיכא דאמרי דלא תינסב גיורתא ואיכא דאמרי ארמאית ממש ומשום מעשה דרב פפא ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו לך ושקלי מנך כל דאית לך ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם מפני שהשטן מרקד בין קרניו ]

• לפי כל הדעות יעקב היה צריך להרוג את עשיו, הבא להרגך השכם להורגו (ברכות נח.) , אבל הוא לא רצה, כיוון שראה שעתידים לצאת ממנו תלמידי חכמים, רבי מאיר, שמעיה ואבטליון, אונקלוס, אנטונינוס ועוד אחרים, אמר ‘לא חבל על כל אלה?!’ לכן הוא השאיר אותו, אבל במקביל הוא הרגיע את עשיו בכך ששלח לו מתנה מכובדת – “עיזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים וכו” . כלומר יעקב הצליח להסתדר עם עשיו בחלק הגופני שלו, ולכד ממנו את הנפש האלקית (בצור ירום פרק ט עמ’ 187)
• לעשיו היה ראש טוב, אלא כל הבעיה שלו הייתה שהגוף השתלט עליו. ולכן ראשו של עשיו נמצא בתוך חיקו של יצחק, הראש שלו קבור במערכת המכפלה (מכתב מאליהו ח”ב עמ’ 205).
• חושים בן דן לקח חרב וקטע את ראשו של עשיו הרשע, והיה ראשו של עשיו מתגלגל עד שבא לתוך המערה וינח בחיקו של יצחק אביו. וגופו קברו בניו של עשיו בשדה המכפלה. (תרגום יונתן בראשית נ,יג).

• שאול הלך לחפש את האתונות שאבדו לאביו, נערו הציע לו לגשת לנביא לשאול בעצתו. שאול פוגש את שמואל הנביא , הוא שואל אותו ,הגידה נא לי אי זה בית הרואה”. “ויען שמואל את שאול ויאמר אנכי הרואה” מאותו יום הסתלקה ממנו הנבואה. הקב”ה שולח אותו למשפחת ישי למשוח אחד מבניו למלך “וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה’ משיחו” , ישי העביר לפניו את שבעת בניו, וה’ לא בחר באף אחד מהם . אמר לו הקב”ה ‘אתה אמרת שאתה הרואה, למה אתה לא רואה מי ראוי להיות מלך? אלא מסתבר שנסתלקה ממנו הנבואה בגלל מילה מיותרת שאמר ‘אנכי הרואה’. (בצור ירום פרק ט,182)

1. אהרון הכהן – אהרן לא קינא במשה על תפקידו, וזכה בזכות כך להיות הכהן הגדול. כך למשל, חז”ל למדו מהפסוק “וראך ושמח בליבו” שאומר האל למשה לפני פגישת האחים, כי אהרן שמח על מינויו של משה אחיו הקטן ולא קינא בו.

אהרן הכהן, אחיו של משה רבינו, שימש כמנהיג בישראל וכנביא עוד בהיות ישראל במצרים. כלשון חז”ל: ‘אהרן היה במצרים ומתנבא להן לישראל, שעתיד הקב”ה לגאול אותם’. כאשר משה חזר אהרון היה עוזרו של משה רבינו ודוברו.

2. יונתן בן שאול – בזמן שהמלך שאול רדף את דוד על מנת שמלכותו תמשיך ליהונתן, יהונתן אהב את דוד, דיבר עליו טוב לפני המלך ומסר לדוד מידע שעליו לברוח משאול בטרם יומת.

3. בני ביתרא– בברייתא מפורסמת, שמובאת הן בתלמוד הבבלי, הן בתלמוד הירושלמי והן בתוספתא, מסופר על שאלה שהובאה לפני חכמי המשפחה. באותה שנה חל ערב פסח בשבת, ונדרשה הכרעה בשאלה האם יש להקריב את קרבן פסח בשבת. בני בתירה לא ידעו את התשובה. היחיד שידע לענות היה הלל הזקן, ובעקבות זאת מינו אותו בני בתירה לנשיא במקומם.

• חי 147 שנים ‘ויהי ימי יעקב שני חיוו שבע שנים וארבעים מאת שנה’.
• יעקב אבינו היה גלגולו של אדם הראשון, כמובאר בכתבי האר”י – היה צריך לסבול 130 שנה כנגד 130 שנה שפרש אדם הראשון מאשתו ופגם באותם שנים באות ברית קודש, והיה מוליד שדין ורוחין ולילין.
• יעקב אבינו לא ראה שום טיפת קרי כל ימיו , כמו שאמר על ראובן “כחי וראשית אוני” ואומר רש”י היא טיפה ראשונה שלו שלא ראה קרי מימיו.
• ‘ויחי יעקב בארץ מצרים 17 שנה’ – חיה אותם בנחת והשבטים סביבותיו ובני בניו פרים ורבים, ועיניו רואות ולבו שמח, אין שטן ואין פגע רע (פסיקתא זוטרתא “ויחי יעקב”) .

שמואל (165 -257 לספירה לערך)

היה אמורא מפורסם בן הדור הראשון של אמוראי בבל, כהן ומנהיג הקהילה היהודית בנהרדעא.

רב היה שותפו להנהגת יהדות בבל ולעיון התלמודי.

הגיע מארץ ישראל לבבל בשנת 219 לספירה, ייסד את המתיבתא (ישיבה) היהודית בסורא אשר בבבל.

הלכה:

• שמואל סובר כרבי שמעון בהיקף איסור מוקצה. רבי שמעון, המיקל במוקצה ומגביל את האיסור לתנאים מסוימים בלבד, נקרא בלשון הש”ס “לית ליה מוקצה”.

אמירות חשובות: 

• אמר שמואל : מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא.