“קדושים תהיו” מי הנקרא קדוש?

דַּבֵּ֞ר אֶל־כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ויקרא יט,ב)

לפי רש״י– קדושה פירושה פרישות מן העריות ומן העבירות. בכל מקום שהתורה מציבה גדר לערוה – שם מתגלה קדושה. כלומר: מי שנזהר מגבולות האיסור, במיוחד בענייני עריות, נקרא קדוש.

לפי הרמב״ן- קדושה אינה מסתכמת בהימנעות מן האיסור בלבד, אלא דורשת פרישות מן המותרות חיים של ריסון ושליטה עצמית. אדם עלול להיות “נבל ברשות התורה” – לקיים את ההיתר אך לשקוע בתאוות. לכן התורה מצווה שנקדש את עצמנו במה שמותר לנו:

• מיעוט תאוות השתמיש

• מיעוט שתיית יין ואלוכהול

• התרחקות מטומאה

• שמירת פיו ולשונו בריבוי האכילה ומן הידבור הנמאס.

רש”י (ויקרא יט ) – הוו פרושים מן העריות ומן העבירות, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה: אשה זונה וחללה וגו׳, אני י״י מקדשכם (ויקרא כ״א:ז׳-ח׳), לא יחלל זרעו בעמיו, כי י״י מקדשו (ויקרא כ״א:ט״ו), קדושים יהיו, אשה זונה וחללה וגומ׳ (ויקרא כ״א:ו׳-ז׳).

רמב”ן– ולפי דעתי: אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד שבעליה נקראים פרושים. והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, ותתיר הביאה איש ואשתו ואכילת הבשר והיין, ואם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב הזה אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (בבלי ברכות כ”ב.): שלא יהו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים, ולא ישתמש בו אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב הנזיר קדוש (במדבר ו׳:ה׳), ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (בבלי חגיגה י”ח:): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו׳:ה׳) משמרו מטומאת המת גם כן. וכן ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב: וכל פה דובר נבלה (ישעיהו ט׳:ט״ז), ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, מה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.

בצור ירום (פרק ה עמ’ 26) – המאכלות האסורות שאכלו מונעות אותם מכל השגה בתורה. לכן התרופה למאכלות אסורות היא שני דברים, לאכול בקדושה ולאכול מעט, כי ככל שאוכלים פחות אין כח לנפש הבהמית לשלוט. לכן לא כדאי ללכת למסעדות ולמלונות ולאולמות, גם אם הזמינו אותך לאיזה שמחה, אפשר להסתפק בכוס מיץ, אתה לא חייב לאכול בכל מקום, ולא להיות אחד מעשרה ראשונים בשום אופן, אין לנו זמן בשביל זה. צריך לנצל את החיים, לא באנו לעולם הזה בשביל סעודות, ולא בשביל לשבת במסעדות. אי אפשר לדעת מהי התביעה מהאדם לאחר פטירתו על הזמן שהוא בזבז! מי שמבזבז את זמנו לריק, זה ממש אכזריות על הנפש האלקית.