הרמב״ם מדגיש את תכלית האדם במורה הנבוכים, חלק שלישי, פרק נ״ד — הפרק האחרון של הספר.

בפרק זה הוא מחלק את השלמויות שהאדם מבקש לארבע מדרגות:

• שלמות הרכוש – ממון, בתים, בגדים, קרקעות, משרתים וצבאות. זו השלמות הנמוכה ביותר, מפני שכל אלה נמצאים מחוץ לאדם ואינם משנים את מהותו.

• שלמות הגוף והכוח – בריאות, יופי וחוזק גופני. גם זו אינה שלמותו הייחודית של האדם, שכן בעלי חיים עשויים להיות חזקים ממנו.

• שלמות המידות – מידות טובות והתנהגות מוסרית. זו מעלה חשובה, ורוב המצוות מכוונות גם להשגתה, אך היא משמשת הכנה לשלמות גבוהה יותר.

• השלמות השכלית – הכרת האמת, השגת העניינים האלוהיים וידיעת ה׳. לדעת הרמב״ם, זו “השלמות האנושית האמיתית”.

הרמב״ם מבסס זאת על דברי ירמיהו:

“אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי”
— ירמיהו ט, כב–כג

אבל הרמב״ם מוסיף נקודה חשובה: גם הידיעה השכלית אינה מסתיימת בהתבוננות בלבד. שלמות האדם מתבטאת בכך שלאחר שהכיר את ה׳ ואת דרכיו, הוא נוהג בעצמו ב־“חסד, משפט וצדקה” ומתדמה למעשי ה׳.

לכן הניסוח המדויק יותר הוא: המטרה העליונה אינה עושר, כוח או מעמד, אלא ידיעת ה׳ המביאה את האדם לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה. זהו למעשה המסר שבו הרמב״ם מסיים את מורה הנבוכים.