תפריט
סימן קנז– דיני זמן קביעות סעודה, ובו סעיף אחד
(א) כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו; ואם הוא תלמיד חכם ועוסק בלמודו, ימתין עד שעה ו׳, ולא יאחר יותר דהוי כזורק אבן לחמת אם לא טעם מדי בצפרא.
גמ פסחים יב,ב – והאמר רב פפא רביעית זמן סעודה לכל היא ..רביעית מאכל כל אדם חמישית מאכל פועלים ששית מאכל תלמידי חכמים.מכאן ואילך כזורק אבן לחמת אמר אביי לא אמרן אלא דלא טעים מידי בצפרא אבל טעים מידי בצפרא לית לן בה.
סימן קנח -דיני נטילת ידים לסעודה, ובו י״ג סעיפים
(א) כשיבא לאכל פת שמברכין עליו: המוציא, יטל ידיו אפלו אינו יודע להם שום טמאה, ויברך: על נטילת ידים. אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא, כגון לחמניות (פי׳ סטורט״י בלע״ז) דקות, או פת הבאה בכסנין (פי׳ פת עשויה עם צוקארו ושקדים ואגוזים), ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים.
מ”ב– טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג״כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ״ק ב״ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ״ג] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ״ג]
(ב) יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה, יטל ידיו ולא יברך.
מ”ב – פחות מכביצה יטול ולא יברך – הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע״י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ״ז חשיבא אכילה דהא קי״ל דמברכין בהמ״ז על כזית חשיבא גם לענין נט״י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו״ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש״א]:
(ג) אם אוכל פחות מכזית, יש מי שאומר שאין צריך נטילה.
מ”ב– ואם פחות מכזית יש מי שאומר שאין צריך נטילה – דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ״ז והנה הט״ז פסק כן לדינא דא״צ נטילה וכן הוא דעת הב״ח וכן הסכים הגר״א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב״ץ ודעת הלחם חמודות והמ״א וא״ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע״כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו״ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג״כ].
אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי״ב דא״צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י״א דגם נט״י א״צ אף אם יש בו כביצה וי״א דצריך עיין א״ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא״ה יש מקילין וכנ״ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:
(ד) אם אוכל דבר שטבולו באחד משבעה משקין שסימנם: י״ד שח״ט ד״ם {דהינו: יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים} ולא נתנגב, ואפלו אין ידיו נוגעות במקום המשקה, צריך נטילה בלא ברכה. {ואפלו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי, אפלו הכי יטל בלא ברכה (בית יוסף).}
מ”ב– היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע״ג דעל פירות לא תקנו נט״י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא״כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי״ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח״כ גם האוכל
דבש – דבורים ולא של תמרים.
שמן – היינו שמן זית [ב״י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה.
חלב – וה״ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א״צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל.
דם – כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש
צריך נטילה בלא ברכה – כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט״י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא״כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט״י שספק ברכות להקל והנה במ״א הביא בשם הל״ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ״ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה״ז ועיין בביאור הגר״א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע״ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ״פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ״מ בפחות מכזית נ״ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי׳ בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ״ל במ״ב
(ה) הנוטל ידיו לפרות, הרי זה מגסי הרוח. {הגה: ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, שלא היו ידיו נקיות, מתר (הגהת סמ״ק).} ובשר צלי, יש מי שנראה מדבריו אף על פי שמוהל טופח עליו, דינו כפרות; ותבשיל מחטים, והם נגובים, דינו כפרות.
(ו) השותה אין צריך לטל אפלו ידו אחת. {ועין לקמן סי׳ ק״ע.}
(ז) נטל ידיו לדבר שטבולו במשקה, ואחר כך רוצה לאכל לחם, יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו, ואין צריך לומר אם נטל ידיו שלא לאכל ואחר כך נמלך, ואכל. {הגה: ואם לא הסיח דעתו, יטל בלא ברכה (דברי עצמו) אם נגע באכילתו במקומות המטנפות בגופו, יחזר ויטל ידיו (תשובת רשב״א סימן קצ״ב וקצ״ג), ועין לקמן סימן קס״ד (כפול לקמן, ושם נתבאר דצריך גם כן לחזר ולברך).}
(ח) מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים, פטור מנטילת ידים.
(ט) צריך לזהר בנטילת ידים, שכל המזלזל בנטילת ידים חיב נדוי, ובא לידי עניות, ונעקר מן העולם.
(י) אף על פי ששעורם ברביעית (פרוש רביעית הלג, דהינו שעור ביצה וחצי), יוסיף לטל בשפע, דאמר רב חסדא: אנא משאי מלא חפני מיא, ויהבי לי מלא חפני טיבותא.
(יא) מברך קדם נטילה, שכל המצות מברך עליהם עובר לעשיתן; ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה, משום דפעמים שאין ידיו נקיות, ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו, שכבר ידיו נקיות קדם שיטיל עליהם מים שניים.
{הגה: גם יכול לברך עליהם קדם נגוב, שגם הנגוב מן המצוה, ומקרי עובר לעשיתן (טור ותוס׳ ורא״ש פרק קמא דפסחים הגהות אשרי פ״ק); ואם שכח לברך עד אחר נגוב, מברך אחר כך.}
(יב) וינגבם היטב קדם שיבצע, שהאוכל בלי נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא.
(יג) המטביל ידיו, יכול לאכל בלא נגוב, והוא הדין לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעית מים בבת אחת, או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה.
סימן קנט– באיזה כלי נוטלין הידים, וכיצד יבואו המים לידיו, ובו כ׳ סעיפים
(א) אין נוטלים לידים אלא בכלי; וכל הכלים כשרים, ואפלו כלי גללים (פי׳ כלים עשויים מרפש בקר ועפר), וכלי אבנים, וכלי אדמה; וצריך שיהא מחזיק רביעית; ואם נקב בכונס משקה, דהינו שאם ישימו אותו על משקים יכנסו בתוכו דרך הנקב, והוא גדול מנקב שהמשקים שבתוך הכלי יוצאים בו, אז בטל מתורת כלי ואין נוטלים ממנו לידים ואפלו אם הוא מחזיק רביעית מן הנקב ולמטה.
פניני הלכה– תקנו חכמים שהמים יישפכו על הידיים מתוך כלי, וששפיכה זו תיעשה ב’כח-גברא’, היינו בכוחו של אדם. וסמכו דבריהם על הפסוק (במדבר יט, יז): “וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי“. אבל אדם שהרטיב את ידיו בגשם לא יצא ידי חובת נטילה, כי המים באו על ידיו בלא כלי ובלא ‘כח-גברא’.
(ב) והני מילי שנוטל בדרך פיו למעלה, שמה שממנו מן הנקב ולמעלה אינו חשוב ככלי, ונמצא שאין המים באים על ידו מהכלי; אבל אם נוטל דרך הנקב, שרי, כיון שמחזיק רביעית ממנו ולמטה.
(ג) כלי שמחזיק רביעית כשסומכים אותו, ואם לא יסמכוהו ישפכו המים ולא ישאר בו רביעית, אינו כלי; הלכך, מגופה של חבית שהיא חדה ואינה מקבלת רביעית שלא מסמכת, אין נוטלים ממנה; ואם הרחיבה מלמטה עד שמקבלת רביעית כשהיא יושבת שלא מסמכת, נוטלים ממנה.
(ד) חמת וכפישה, שהם מיני נאדות של עור שתקנן ועשה להם בית מושב, נוטלים מהם; אבל שק וקפה שהתקינן לשבת בלא סמיכה וזפתן בזפת עד שהם מקבלים משקים, אין נוטלין מהם לידים, לפי שאינם עשויין לקבל משקים; והוא הדין לכובעים של לבדים (פי׳ בגד קשה פילטר״ו בלע״ז), אפלו כשהם קשים כל כך שמקבלים מים ואינם זבים מהם, מכל מקום אינם עשוים לקבל מים; ומכל מקום על ידי הדחק מתרים, שעוברי דרכים רגילים לשתות בהם.
(ה) כלי שתחלת תקונו כך שאינו יכול לעמד בלא סמיכה, ואין משתמשין בו אלא על ידי סמיכה, חשוב שפיר כלי; לפיכך כלי שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה, וכשמניח אדם אצבעו עליו אין המים יוצאים, וכשמסירו המים יוצאים, מתר לטל ממנו אף על פי שאינו מחזיק כלום, כיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עקר תשמישו, נקרא כלי. {הגה: וכל שכן כלי שיש בו ברזא למטה, הואיל ומתחלה נעשה לקבל על ידי כך (טור ובית יוסף).}
(ו) לא יתן מים לחברו בחפניו, שאין נוטלים אלא מן הכלי; והוא הדין אם נטל ידו אחת מהכלי ושפך ממנה לידו אחרת, דאינו כלום; ורבנו תם מתיר בזו, כיון שתחלת נטילה לידו אחת היתה מן הכלי, והוא שהיתה ידו הראשונה טהורה, כגון ששפך עליה רביעית בבת אחת. {הגה: ונהגו להקל כדברי רבנו תם, אבל הסברא הראשונה היא עקר, ולכן יש להחמיר לכתחלה.}
(ז) צריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך צנור שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול לתן ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך; ואם משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אף על פי שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה, דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדין מכחו הם באים. ואם הטביל ידיו לתוך הצנור הזה, אינם טהורות מכח טבילה, מפני שהם שאובים; והני מילי בדולה, ששופך ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור והטביל בו ידיו, טהורות, דשאובים שהמשיכוה, כשרה; ואפלו דולה ונותן לתוך החריץ עצמו, אם הדלי נקוב מאחוריו בכונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו ליאור, מטביל בו את הידים, וטהורות, דחשיבי כאלו הטבילם ביאור, דנצוק זה מחבר הכלי ליאור וחשיבי מים שבצנור מחברים למימי היאור, אף על גב דנצוק כזה לא חשיב חבור לענין טבילה. ויש חולקין בזה ואומרים דגם לנטילת ידים לא חשיב חבור. {הגה: אין לטל ידיו מאותן אבנים הקבועים לכתל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם היו כלים תחלה וחברם לכתל, נוטלין ממנו (אגדה פ׳ המוכר בית).}
(ח) אם הכניס ידיו בתוך כלי של מים ושכשך ידיו בהם, אם הכלי מחבר לקרקע, לא עלתה לו נטילה; ואם אינו מחבר לקרקע, יש אומרים שעלתה לו נטילה, ויש אומרים שלא עלתה לו, ובשעת הדחק יכול לסמך על דברי המתירים; ואם אחר כך נזדמן לו לטל בדרך נטילה, נוטל בלא ברכה.
(ט) חבית שיש בה מים, מניחה על ברכיו ונוטל ממנה לידים, ואם היתה מטה בארץ והמים מקלחים ממנה, או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבה ונתן ידיו שם, לא עלתה לו נטילה ואם היתה ברזא (פי׳ דבר סותם הנקב ספינ״ה בלע״ז) בנקב והסירה וקבל המים על ידיו, חשיב שפיר כח גברא; וצריך להחזירה ולהסירה בכל שפיכה ושפיכה.
(י) אם הטה חבית מלאה מים והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטיתו ונטל ידיו ממנו, עלתה לו נטילה.
פניני הלכה– לדוגמה, דודי מים שיש ברז בתחתיתם, לכל הדעות נחשבים כלים, ולכן יכול אדם להטות את הדוד עד שהמים יישפכו ממנו על ידיו, ויצא בזה ידי מצוות נטילת ידיים. השאלה, האם מותר ליטול את הידיים על ידי פתיחת הברז שיוצא מתחתיתו. מצד אחד המים יוצאים מכוח האדם שפתח את הברז, ומאידך, פעולתו רק הסירה את המעצור שבברז, והמים זרמו מעצמם, והשאלה האם פעולה כזו נחשבת ל’כח-גברא’. להלכה, המים שיוצאים מיד לאחר פתיחת הברז נחשבים כמים שבאו מכוח אדם, אבל מה שזורם אחר כך נחשב לזורם מעצמו, ואין ליטול בו ידיים. לפיכך, הרוצה ליטול את ידיו מהברז שבדוד, צריך להניח את ידו תחת הברז, לפותחו, ולאחר שהמים הראשונים יצאו ממנו – לסוגרו, וכך יחזור על אותה הפעולה, עד שהמים ירטיבו את כל כף היד, שאפשר לגמור נטילת כל יד בכמה שפיכות רצופות (שו”ע קנט, ט; מ”ב קסב, ל).
(יא) הכל כשרים לתן מים לידים, אפלו חרש שוטה וקטן, עכו״ם ונדה. {ואכא מאן דאמר דקטן פחות מבן ז׳ דינו כקוף (הגהות אשרי פ״ב דברכות).}
(יב) אם הקוף (פי׳ מין חיה סימיא״ה בלע״ז) נותן מים לידים, יש פוסלים ויש מכשירים, ונראים דבריהם {ומכל מקום יש להחמיר.}
(יג) ולכתחלה יכון הנוטל לנטילה המכשרת לאכילה. {וכונת נותן נמי מועיל אפלו לכתחלה, אפלו שלא כון הנוטל כלל (רשב״א סי׳ תק״י).}
(יד) הטביל ידיו במי מעין, אפלו אין בו מ׳ סאה, עלתה לו טבילה כל שמתכסים ידיו בהם בבת אחת; ואם הטבילם במי מקוה, יש אומרים שדינו כמעין ויש אומרים שצריך מ׳ סאה, ונקטינן כדברי המקל. {ויש להחמיר לכתחלה.}
(טו) מי גשמים שהם זוחלים (פי׳ נמשכים והולכים שאינם מכנסים), ויש בהם מ׳ סאה, יש להסתפק אם טובל בהם ידיו.
(טז) מ׳ סאה מים שאובים שבקרקע, להרמב״ם אין מטבילין בהם את הידים, ולהראב״ד מטבילין; ושאובה שהמשיכוה כלה, גם להרמב״ם מטבילין בהם הידים.
(יז) לא יטל מהנהר מים בידו אחת ויתן על ידו השנית, לפי שאין כאן לא נטילה ולא טבילה.
(יח) ידו אחת בנטילה וידו אחת בטבילה, ידיו טהורות.
(יט) המטביל ידיו אינו צריך שתי פעמים, ולא נגוב, ולא להגביה ידיו.
(כ) המטביל ידיו אינו מברך על טבילת ידים, אלא על נטילת ידים. {ויש אומרים דמברכין על טבילת ידים או על שטיפת ידים, וכן עקר (טור ומרדכי פ׳ אלו דברים וסמ״ג ואגור).}
מ”ב– שהיכן צונו על הטבילה אבל על נטילה נצטוינו ויש בכלל מאתים מנה שמחמת חיוב הנטילה שנצטוינו אנו מטבילין עכשיו
סימן קס– איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה, ובו ט״ו סעיפים
(א) מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן, בין מחמת דבר שנפל לתוכן, בין מחמת מקומם, פסולים.
מ”ב– מחמת עצמן – כגון שעמד בכלי זמן רב עד שנעשה ירוק ע״י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב״ם לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו מחמת עצמן:
מחמת דבר שנפל – כגון דיו ושארי מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה״ה אם נשתנה ע״י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע״י עפר וטיט שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט׳ משום דדרך גידול המים הוא כן להיות מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס״ט
מחמת מקומן – בין שנשתנו כשהיו עומדין בקרקע ובין אח״כ כששאבן בכלי ונשתנו ע״י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ׳ סאה אינו פוסל מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א״כ נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו״ב שאר מי פירות וכמבואר ביו״ד [סימן ר״א סעיף כ״ה כ״ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל כמבואר שם.
שולחן ערוך כפשוטו– (הקדמה) סימן זה דן במים הכשרים לנטילת ידיים. המים מסמלים טהרה, ולמדנו מדיני טהרת הידיים בכיור שבבית המקדש שהמים צריכים להיות מים איכותיים. לכן פסולים לנטילה מים שהשתנה מראם, מים שנעשתה בהם מלאכה ומים סרוחים. בהמשך הסימן דן השולחן ערוך גם בשיעור המים ובהבדלים בין מים של נטילה למים של טבילה. רוב ההלכות שבסימן זה עוסקות בנטילה, ולא בטבילה, משום שדווקא בנטילה, שאינה עיקר דין הטהרה, והמים בה אינם מחוברים לקרקע, תיקנו חכמים כללים לחשיבות המים. בסעיפים רבים בסימן זה ניכר מהדיון שהמים היו בצמצום, ולעיתים באיכות שאינה טובה. כיום סעיפים אלו אינם למעשה בדרך כלל, כיוון שלכולנו יש מים איכותיים בשפע.
(ב) עשה במים מלאכה או ששרה בהם פתו, אפלו נתכון לשרות בכלי זה ונפל לשני, פסולים; ואם צנן יין במים, פסולים; ואם הדיח בהם כלים, פסולים; ואם היו כלים מודחים או חדשים, כשרים. ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין (פי׳ ככרות לחם), פסולים, אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין, או שחפן מהם בחפניו, המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה, לפיכך כשרים אם לא נשתנה מראיהן. {והוא הדין מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבוק בידיו (בית יוסף בשם רבנו ירוחם).}
(ג) מים שלפני הנפח, אף על פי שלא נשתנו מראיהם, פסולים, מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה, דהינו שכבה בהם הברזל; ושלפני הספר, אם נשתנו מראיהם, פסולים; ואם לאו, כשרים.
(ד) מים ששתו מהם התרנגולים, או שלקק (פי׳ שתית הכלב נקרא לקיקה) מהם הכלב, יש מי שפוסל ואין דבריו נראין, אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף, יש להכשיר.
(ה) אין המלאכה פוסלת אלא במים שאובים, בין שהם בכלי בין שהם בקרקע, אבל לא במי מקוה או מעין בעודם מחברים.
(ו) חמי האור, נוטלים מהם לידים אפלו הן חמין שהיד סולדת (פי׳ כל שכרסו של תינוק נכוה הימנו) בהם.
(ז) חמי טבריא יכול להטביל בהם את הידים, אבל לטל מהם בכלי, לא; ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומם והפסיקן מהמעין הנובע, אם יש בהם שעור מקוה מטבילין בהם הידים, ואם אין בהם שעור מקוה לא; ואם חריץ זה מימיו מחברים למי המעין הנובע חם, לרש״י והרשב״א אין מטבילין בו הידים, ולהר״ר יונה מטבילין בו את הידים.
(ח) טעם פסול חמי טבריא לנטילה, מפני שהן מרים ואינם ראוין לשתית הכלב, אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהן ראוין לשתית הכלב, נוטלים מהם לידים.
(ט) מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים אף על פי שכשרים למי מקוה לטבילה; ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם, אם הכלב יכול לשתות מהם, כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם.
(י) נוטלים לידים בכל דבר שתחלתו מן המים, כגון יבחושים (פי׳ תולעים) אדמים או שמן דג. {ונראה דוקא אם רסקן, דלא עדיף משלג וכו׳.}
(יא) מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו, או שיש לו ספק אם יש בהם כשעור אם לאו, או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו, טהור. {וכל ספק טהרה בידים, טהור (טור).} ויש מי שאומר שעל כל זאת אם יש לו מים אחרים, יטל ידיו ויוציא עצמו מן הספק. {הגה: מי שלא נטל ידיו, ונגע במים, לא נפסלו אותן מים לנטילה, ולא מקרי מים טמאים, אבל אסור לרחץ ידיו ממים שנטל בהם חברו כבר (תרומת הדשן סי׳ רנ״ט).}
(יב) השלג, והברד, והכפור, והגליד (פי׳ המים הנקפים מרב הקר), והמלח אם רסקן עד שנעשו מים, נוטלין מהם וטובלין בהם, אם יש בהם כשעור {עין ביורה דעה סי׳ ר״א (ס״ל).} יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים, אלא במים בלבד; ויש אומרים שהיין כשר לנטילת ידים, בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים, אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעלוי (פי׳ לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו. {ויש אומרים דוקא יין לבן, אבל אדם לא (מרדכי פרק אלו דברים).} ויש מי שאומר שכל מי פרות ראוים לנטילת ידים בשעת הדחק {וכל שכן דמתר לטל ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבשלין, דעקרן מים (הגהות אשרי).}
(יג) צריך שיהא במים רביעית, והני מילי לאחד; אבל לב׳ שבאו לטל כאחד, האחרון אינו צריך; ואפלו בזה אחר זה, ובלבד שלא יפסיק הקלוח. כיצד, היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו, ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון, וקלוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו, ידי שניהם טהורות, אף על פי שפחת שעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני, ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה; ויש מתירים אפלו כשנוטלים זה אחר זה, הואיל ובשעה שהתחיל האחד לטל מהם היה בהם רביעית, גם לשני זה עולים, מפני שבאו משיורי טהרה; ועל דרך זה נוטלים מחצי לג׳ ולד׳, ומלג לכמה בני אדם כל זמן שמספיקים המים לשפך כל אחד על ידיו ג׳ פעמים {וה״ה} שיכולים להניח ד׳ וה׳ ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, ולטל כאחד, ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד.
(יד) צריך שיהא רביעית מכנס במקום א׳, שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית, ידיו טמאות כשהיו.
(טו) רביעית שאמרו, בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן. נטלו ב׳ בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת, ואחר כך חזר השני ונטל ידו השנית, הרי אלו כג׳ בני אדם, לפיכך אם היה בכלי חצי, ידיו טהורות, ואם לאו, אין ידו השניה טהורה, שאין נוטלין בפחות מחצי יותר משני בני אדם.
סימן קסא– דיני חציצה בנטילה, ובו ד׳ סעיפים
(א) צריך לזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה, כגון: צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת הצפרן אפלו כנגד הבשר, ורטיה שעל בשרו, וטיט היון, וטיט היוצרים; אבל במעוטו, שאינו מקפיד, אין לחוש.
{הגה: ומ״ה לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים, לנטילה, משום דהוי כמעוטו שאין מקפיד, כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ״ק והגהות אשר״י פ׳ היה קורא) אבל אם היה מקפיד, הוא צריך לנקרן, וכן עקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין שיך חציצה לנטילה, אבל העקר כסברא הראשונה.}
(ב) כל דבר שאינו מקפיד עליו, אינו חוצץ; היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, למי שדרכו להקפיד, חוצץ. למי שאין דרכו להקפיד, אינו חוצץ. כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות, אין הצבע חוצץ על ידיו, אף על פי שיש על ידיו ממשות של צבעונים; לא היה צבע, אם היו ידיו צבועות ויש ממש הצבע על ידיו, הרי זה חוצץ, שהדיו היבש חוצץ, והלח אינו חוצץ. וכן הנשים שדרכן לצבע ידיהם לנוי וכיוצא בזה, אין אותו צבע חוצץ {גלדי מכה שעל ידיו, אם אינו מקפיד עליו אינן חוצצין (ס׳ התרומה).}
(ג) צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים {ואפלו הוא רפוי (בית יוסף) ואפלו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה, שלא יטנפו (הרא״ש פ׳ תינקת) ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר, כי אין אנו בקיאים איזה מקרי רפוי.}
(ד) שעור נטילת ידים, כל היד עד קנה של זרוע; ויש אומרים עד מקום חבור האצבעות לכף היד, וראוי לנהג כדעת הראשון.
סימן קסב– הגבהה ושפשוף הידים בנטילה, ובו י׳ סעיפים
(א) הנוטל צריך להגביה ידיו {דהינו ראשי אצבעותיו} למעלה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. {הגה: והוא הדין אם משפילן מתחלת הנטילה עד סופה דשפיר דמי, רק שיזהר שלא יגביה תחלה ראשי אצבעותיו ואחר כך ישפילם, דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (בית יוסף בשם מהר״י בן חביב);} והינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע, אבל אם נוטל עד שם, אינו צריך להגביה ידיו, {ויש חולקים בזה.} וכן אם שפך על [שתי] ידיו רביעית בפעם אחת, כיון דאין שם מים טמאים כלל, אינו צריך להגביה ידיו; וכן המטביל ידיו, אינו צריך להגביה ידיו. {ויש אומרים דאם שופך על ידיו ג׳ פעמים אינו צריך לזהר בכל זה, וכן נהגו להקל (אגור בשם אור זרוע והגהות אשרי פ׳ היה קורא).}
(ב) הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ, ואחר כך שופך עליהם פעם שנית וגם אלו המים הם טמאים, ואחר כך שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים; ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ, שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת, ואינו צריך מים שניים. {הגה: והוא הדין אם היו לו מים רבים, רוחץ תחלה מעט כדי להסיר הלכלוך, ואחר כך שופך רביעית כאחד ואינו צריך מים שלישים. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה (מימוני פ׳ י״א מהלכות מקואות וכל בו וסמ״ג והרא״ש פ׳ כל הבשר).}
(ג) נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר מידו, הרי ידו טמאה כמו שהיתה, דאין נטילה לחצאין; ואם עדין יש על מקצת היד שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח, הרי זו טהורה. במה דברים אמורים, במים ראשונים; אבל בשניים, נוטל מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן.
(ד) שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה, לא עלתה לו נטילה אפלו שפך באחרונה על שתי ידיו, לפי שהמים ששפך על ידו אחת נטמאו, וכששפשפה נטמאת חברתה, ואין מים שניים מטהרים אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה, ולא הבאים מחמת היד האחרת, הלכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה, צריך לנגב ידיו ולחזר ולטלם כראוי. לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפך לו אחר עליהם, ואם אין לו אחר יאחז הכלי בראשי אצבעותיו וישפך על שתי ידיו כאחד, או ישפך על כל אחת רביעית, ואחר כך ישפשפם, שהשופך רביעית כאחד אינו צריך מים שניים לטהרם, שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה, שאינה צריכה שטיפה ב׳ פעמים. אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו, בעודם לחות מן המים, צריך לנגבם ולחזר ולטל, שהרי זה טמאם על ידי המים שעליהם. לכך צריך לזהר כששופך מים שלישית, שהם שניים לבד מהראשונים, שלא יגע יד בחברתה עד שישפך גם זה על השניה, או שישפך מתחלה על שתיהן כאחד, ואם נטל כל יד מרביעית אינו צריך לכל זה.
(ה) מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חברתה, דוקא בנוטל ידו אחת ואחר כך שפשפה בחברתה, אבל אם רצה לטל בתחלה שתי ידיו כאחת, נוטל, דשתיהן נחשבים כיד אחת ואינה מטמאות זו את זו, ואפלו ד׳ או ה׳ שהניחו ידיהם זה בצד זה, או זה על גב זה, כיד אחת חשיבו, ואינם מטמאות זו את זו.
(ו) נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי׳ נתיעץ) כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת, ידיו טמאות, מפני שכשצרף ידיו זו לזו לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו, דהמים שעל גבי יד זו מטמאים מים שעל גבי חברתה וגם את היד, וכשנטל את השניה לא טהרו את הראשונים, כיון שנטמאת מחמת חברתה, אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן, וצריך לנגב ידיו ולטל שתיהם כאחת. {הגה: וכל שכן לזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחת, לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים (מרדכי פרק אלו דברים).}
(ז) אם שפשף ידיו זו בזו, יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים, מפני שהם מטמאות זו את זו.
(ח) נטל ידו אחת ושפשפה בראשו (פי׳ כדי לנגבה, ולפיכך לא נטמא ידו מה שאין כן בסי׳ קס״ד סעיף ב׳ שחכך בראשו) או בכתל, ואחר כך חזר ונגע באותן מים שבאו מידו על הראש ועל הכתל, טמאה שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם, אף על גב דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף, השתא דחזר ונגע, גרע; וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו, ואין שם מים טמאים כלל.
(ט) כששופך מים ראשונים על ידיו צריך לזהר שלא ישאיר על ידו צרור או קיסם או שום דבר אחר, שאין מים מטהרין אלא מים שעל גבי היד, ולא המים שעל הצרור, ואם שופך רביעית מים כאחת על ידו, אינו צריך לזהר בכך.
(י) מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פי׳ אינגו״נטו בלע״ז) עליה, די לו שיטל שאר היד שלא במקום הרטיה; וצריך לזהר שלא יגע ברטיה, שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד; או ישפך רביעית על היד כאחת, שאז לא נטמאו המים. {נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע (טור).}
סימן קסג– דין מי שאין לו מים, והמאכיל לאחרים, ובו ב׳ סעיפים
(א) אם אין מים מצויים לפניו ברחוק יותר מארבעה מילין, ולאחריו מיל, יטל ידיו במפה ואוכל פת או דבר שטבולו במשקה {או אוכל על ידי כף.}
(ב) המאכיל לאחרים אינו צריך נטילת ידים; והאוכל, צריך נטילת ידים אף על פי שאחר נותן לתוך פיו ואינו נוגע במאכל, והוא הדין לאוכל במגרפה (פי׳ כלי שיש לו שנים פירו״ק בלע״ז) שצריך נטילת ידים. {ואסור להאכיל למי שלא נטל ידיו, משום לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) (הר״י סוף פרק אלו דברים).}
סימן קסה– דין העושה צרכיו ורוצה לאכול, ובו ב׳ סעיפים
(א) העושה צרכיו ורוצה לאכל, יטל ב׳ פעמים. על הראשונה מברך: אשר יצר, ועל השניה מברך: על נטילת ידים. ואם אינו רוצה לטל אלא פעם אחת, לאחר ששפך פעם אחת על ידיו ומשפשף, יברך: אשר יצר, ואחר כך בשעת נגוב יברך: על נטילת ידים.
(ב) אם רבים מסבין בסעדה, הגדול נוטל ידיו תחלה; והרא״ש היה רגיל לטל באחרונה, שלא להפסיק ושלא לדבר.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם