סימן שמד– חיוב ההספד וגודל שכרו, וכיצד ועל מי מספידין, ובו כ׳ סעיפים

(א) מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדות טובות שבו, ומוסיפין בהם קצת, רק שלא יפליג. ואם לא היו בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד, מזכירים להם חכמתם וחסידותם. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל, או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רעה לעצמו ולמת.

(ב) כשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להן, {ונספדות בין האנשים וחכמים (טור).}

(ג) במקום שרגילין להשכיר מקוננות להספיד, חיב להשכיר מקוננות להספיד על אשתו. ואם לא רצה, בא אביה ומשכיר, ומוציא ממנו בעל כרחו.

(ד) קטן, בן כמה שנים יהיה כשמספידין עליו, עניים בני חמשה, עשירים בני ששה; בני זקנים כבני עניים. אבל צדוק הדין וקדיש, אומרים על תינוק משעברו עליו שלשים יום. {הגה: ואין נוהגים כן, אלא עד שיהיה בן י״ב חדש שיוצא במטה, כדלקמן סימן שנ״ג סעיף ה׳.}

(ה) בני עשירים ובני חכמים, מוסיפין קצת על שבח מעשיהם.

(ו) תינוק שיודע לשא ולתן, מספידין אותו במעשה עצמו; ואם אין לו מעשים, מספידין אותו במעשה אבותיו; ואם אין להם מעשים, מספידין להם במעשה קרוביו.

(ז) הכלה, מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה.

(ח) המחתך והמסרס והנפלים, ובן ח׳, וכן בן ט׳ מת, והעובד כוכבים והעבדים, אין מתעסקין להספד וללוות.

(ט) יורשים שאינם רוצים לפרע שכר הספדן, מוציאים מהם בעל כרחם.

(י) מי שצוה שלא יספדוהו, שומעין לו. {אבל אם צוה שלא לנהג עליו ז׳ וגזרת שלשים, אין שומעין לו (מהרי״ו סימן ד׳).}

(יא) אסור תלישת שער, וכן שריטה על מת, בסימן ק״פ.

(יב) העם העוסקים בהספד, כל זמן שהמת מטל לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין. אין המת מטל לפניהם, הם יושבים וקורים, והאונן יושב ודומם; הם עומדים ומתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר: יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתגדר פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל [ברחמים].

(יג) לאחר קבורה מפסיקין ההספד, בין בקריאת שמע בין בתפלה. {ועין בארח חיים סימן ע״ב.}

(יד) אין עושין שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש שם רב עם לחלק לשנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו.

(טו) אין עושים שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש כדי לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה.

(טז) אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת, כגון צרכי קבורתו והספד; אבל שאר כל דבר, אסור. והני מלי בדברי תורה, אבל במלי דעלמא לית לן בה.

(יז) מתר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת, בתוך ארבע אמותיו או בבית הקברות (מהרא״י בבאור מא״ח לדעת רמ״ה).

(יח) חכם שמת, בית מדרשו בטל, שסופדין אותו כל שבעה. אבל שאר מדרשות, עוסקין בתורה אפלו בשעת הספד; ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצים בבית מדרשו, אלא מתחברים שנים שנים ולומדים בבתיהם. אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין, והרגילין להתפלל בב״ה משנים מקומם. נשיא שמת, כל בתי מדרשות שבכל מקום שמספידין אותו בטלים, ואחר ההספד אין נכנסים לבית המדרש, אלא מתחברים שנים שנים ולומדין בבתיהם. וכל בני העיר מתפללים בבית האבל, בין בחול בין בשבת, חוץ מקריאת התורה בשבת ושני וחמישי, שקורין בב״ה. ולא יטילו בשוק, אלא יושבים משפחות משפחות ודוים כל היום.

(יט) מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בב״ה ובבית המדרש, אבל לא שאר העם.

(כ) חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו שם; וכשמוציאים המטה, סופדים אותו עד בית הקברות, וביום הז׳ עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים ותכלית י״ב חדש, מבקרין ומשכיבין אותו.