סימן תכח- סדר קביעת המועדים וקריאת הפרשיות, ובו ח׳ סעיפים

(א) אלו הימים שאין קובעים בהם המועדים; לא אד״ו ראש השנה, ולא גא״ו יום הכפורים, ולא זב״ד פורים, ולא בד״ו פסח, ולא גה״ז עצרת והושענא רבה, לא ג׳ חנכה, ולא אג״ו צום אסתר, ולא בד״ו צום תמוז ואב. לעולם ביום שיהיה פורים יהיה ל״ג לעמר, וסימן פל״ג, וביום שיהיה חנכה יהיה עצרת.

(ב) אלו הימים שהקבעו בהם ראשי חדשים ולא בזולתם; ניסן אגה״ז, איר בגה״ז, סיון אגד״ו, תמוז אגה״ו, אב בדו״ז, אלול אבד״ו, תשרי בגה״ז, מרחשון גדו״א, כסלו א״ב ג״ד ה״ו, טבת אבגד״ו, שבט בגדה״ז, אדר זבד״ו. {ובעבור, אדר הראשון בדה״ז ושני בדו״ז.}

(ג) סימן לקביעת המועדים; א״ת ב״ש, ג״ר ד״ק, ה״ץ ו״ף, פרוש: ביום ראשון של פסח יהיה לעולם תשעה באב וסימן: על מצות ומררים יאכלהו (במדבר ט, יא). ביום ב׳ בו שבועות, וביום ג׳ בו ראש השנה, ביום ד׳ בו קריאת התורה שהוא שמחת תורה, ביום ה׳ בו צום כפור, ביום ו׳ בו פורים שעבר.

(ד) לעולם קורין צו את אהרן קדם פסח בפשוטה, ומצרע במעברת, חוץ מבה״ח מעברת {וה״ש מעברת} שקורין אחרי מות קדם הפסח. ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קדם עצרת, תשעה באב קדם ואתחנן, אתם נצבים קדם ראש השנה. ולכן כשראש השנה ביום ב״ג, שיש שתי שבתות בין ראש השנה לסכות, צריכים לחלק נצבים וילך כדי שיקראו וילך בין ראש השנה לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסכות; וסימן: ב״ג המלך (דניאל א, ה) פת וילך. אבל כשראש השנה ביום ה״ז, אז אין בין ראש השנה לסכות אלא שבת אחת שקורין בה האזינו, אז וילך עם נצבים קדם ראש השנה, וסימן לפשוטה: פקדו ופסחו, ולמעברת: סגרו ופסחו, מנו ועצרו, צומו וצלו, קומו ותקעו.

(ה) פרשת האזינו, מחלקין פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש, שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע וסימן: הזי״ו לך, האזינו, זכר, ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי אשא אל שמים עד סוף השירה, והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה. {הגה: ודוקא בשבת מחלקין הפרשיות, אבל במנחה בשבת וב׳ וה׳, אין לחוש (מרדכי פרק הקורא עומד).}

(ו) קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כלם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסים בפסוקים שלאחריהם; אבל קללות שבמשנה תורה יכולין להפסיק בהם, ואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם. {וכן נוהגין שלא לקרות אחד בשמו לעלות אלא קורין מי שירצה.}

(ז) ח׳ פסוקים אחרונים שבתורה, אין מפסיקין בהם אלא יחיד קורא את כלם.

(ח) מי״ז בתמוז ואילך מפטירין ג׳ דפרענותא, ז׳ דנחמתא, תרתי דתיובתא; ג׳ דפרענותא; דברי ירמיהו, שמעו דבר ה׳, חזון ישעיהו. שבע דנחמתא, נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש. וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירים לעולם שובה. וכשראש השנה בב״ג, שיש שבת בין יום הכפורים לסכות וקורין בו האזינו, מפטיר בו וידבר דוד. ויש אומרים שכשראש השנה בב״ג, שוילך בין ראש השנה ליום הכפורים, מפטירין בו דרשו; ובשבת שבין יום הכפורים לסכות, שקורים האזינו, מפטירים שובה. {הגה: והמנהג כסברא הראשונה. ובשאר שבתות השנה מפטירין מעין הפרשה (טור) וכשקורין ב׳ פרשיות מפטירים באחרונה (מרדכי פ׳ בני העיר), בלבד באחרי מות וקדושים דמפטירין הלוא כבני כשיים שהיא הפטרת אחרי מות (מנהגים). ונוהגין להפטיר בחתנה שוש אשיש, ואין דוחין מפניה שום הפטרה הנזכרת כאן, ולא של ד׳ פרשיות ולא של ראש חדש, או מחר חדש או חנכה או שירה (מרדכי פ׳ בני העיר והטור ומנהגים), אבל שאר הפטרות דוחין מפניה. וכבר נתבאר לעיל סימן תכ״ה דאין מדלגין מנביא לנביא. וגם נתבאר שם סעיף ב׳ אם דוחין מפני של ראש חדש אחת מאלו הפטרות שנזכרות כאן.}