תפריט
דף ה, ע”מ א
* כל העושה מצוה אחת בעולם הזה – מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, וכל העובר עבירה אחת – מלפפתו ומוליכתו ליום הדין.
* אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (רש”י: אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם).
* בואו ונחזיק טובה לאבותינו (עושי העגל), שאלמלא הן לא חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם (רש”י: לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום). (אך יש דעה חולקת הסוברת שגם אם לא היו חוטאים היו מתים).
* התנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
* לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן / אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן.
* ארבעה חשובים כמתים ♦: עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים.
* “אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” – אין אם אלא לשון תחנונים.
דף ה, ע”מ ב
* אין אדם עומד על סוף דעת רבו עד ארבעים שנה.
* אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם.
* לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.
* אין אדם קונה שלושה ימים קודם אכילתו את צרכי סעודתו, אלא רק יום אחד מראש, אך אם הקניה היא של גוי עבור הקרבה לעבודה זרה צריך לחשוש ולא למכור לו שלושה ימים קודם יום אידם.
* מחוסר אבר אסור בהקרבה לבני נח.
דף ו עמוד א
* למסקנת הגמרא: “שלשה ימים” (האמורים במשנה בתחילת המסכת: ” לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם…”) לא כוללים את יום האיד עצמו הן לדעת רבי ישמעאל והן לדעת חכמים.
* הגמרא מסתפקת האם טעם האיסור לשאת ולתת עם עובדי כוכבים סמוך ליום אידם הוא משום הרווחה או משום “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל” (והנפקא מינה היא כאשר יש כבר לעובד כוכבים בהמה משל עצמו).
דף ו עמוד ב
* אם עבר ונשא ונתן עם העובד כוכבים קודם יום אידם – לדעת רבי יוחנן: המקח אסור בהנאה, ולדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): המקח מותר בהנאה.
* כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לפני אידהן – לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן, אבל בדבר שאינו מתקיים לא.
* הטעם לכך שאסור לשאול / ללוות / לפרוע מעובדי כוכבים סמוך ליום אידם – לדעת אביי: גזירה שמא ישאיל / ילווה / יפרע להם, לדעת רבא: שלא ילך העובד כוכבים להודות לעבודה זרה ביום אידו לפי ששמח שהישראל צריך אותו.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר שמותר לפרוע מהן לפני אידיהן.
* לדעת ר’ יהושע בן קרחה (והלכה כמותו): מלוה בשטר – אין נפרעין מהן סמוך ליום אידם, מלוה על פה – נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
דף ז עמוד א
* הלכה כרבי יהודה שכל המשנה ידו על התחתונה.
* ‘מחלוקת’ ואחר כך ‘סתם’ – הלכה כ’סתם’.
* לדעת רב הונא: לא אומרים “אין סדר למשנה” במסכת אחת, רב יוסף סובר ש”כולה נזיקין חדא מסכתא היא”.
* מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא – הגמרא מביאה ארבע מחלוקות בהן נפסקה ההלכה כדעת רבי יהושע בן קרחה.
* הנשאל לחכם וטימא – לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר – לא ישאל לחכם ויתיר.
דף ז עמוד ב
* הגמרא מעלה ארבע אפשרויות לבאר מה ההבדל בין חכמים שבמשנה שבעמוד זה לבין תנא קמא שבמשנה בתחילת המסכת.
* הגמרא מביאה שלוש מחלוקות בהם חכמים אמרו על דעת נחום המדי: “נשתקע הדבר ולא נאמר”.
* לדעת רבי אליעזר: שואל אדם צרכיו ואח”כ יתפלל, לדעת רבי יהושע: יתפלל ואח”כ ישאל צרכיו, ולדעת חכמים (ונחום המדי): שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
דף טו עמוד א
* לדעת רבי אלעזר (וכך דעת רב לאחר שחזר בו): עובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה כדי שלא תעקר.
* למסקנת הגמרא: הטעם שאסור למכור בהמה גסה לגוי הוא גזירה משום שכירות/שאלה (=שמא יבוא להשכיר/להשאיל את בהמתו לגוי ויעבוד בה הגוי בשבת) וגזירה משום נסיוני (=ושמא ינסה הגוי לעבוד בה בשבת ותשמע הבהמה את קולו של ישראל ותלך מחמתו ונמצא מחמר אחר בהמתו טעונה בשבת).
* לדעת רב אדא: מותר למכור בהמה לגוי באמצעות מתווך.
* לדעת רב הונא: מותר למכור פרה לגוי, כי יתכן שקונה אותה לשחיטה ולא לעבוד בה, ולכן אין את החששות הנ”ל.
דף טו עמוד ב
* אין אדם מצווה על שביתת בהמתו (וכליו) בשביעית, אך כן מצווה על שביתת בהמתו בשבת.
* רבה מכר חמור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים, ואביי הקשה על דבריו, וקיבל רבה את קושייתו.
* האם מותר למכור כלי נשק לגויים? אסור למכור כלי נשק לגוים, ולכותים, ולישראל ליסטים.
דף טז עמוד א
* מה דין מכירת כלי נשק כאשר זה לטובת ישראל? תוס’ לומד מדברי הגמרא שמותר לנו למכור נשק לגויים כאשר זה מיועד לכך שיגנו עלינו.
* האם מותר למכור לגוי בהמה גסה שבורה? הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שמותר.
* האם מותר למכור סוס לגוי? רבי יוחנן פוסק כבן בתירא שמותר למכור סוס לגוי ולא כדעת רבי שאוסר. ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת.
* האם מותר למכור לגוי שור שפיטמו אותו והוא שמן מאד ואינו ראוי למלאכה?
משנה: אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי גרדום איצטדייא ובימה אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנות.
* האם דין חיה גסה הוא כדין בהמה גסה או כדין בהמה דקה לענין מכירה לגוי? האמוראים נחלקו.
דף טז עמוד ב
* הגמרא מביאה בריייתא שממנה מוכח שדין חיה גסה כדין בהמה גסה (ולכן: כשם שאין מוכרים לגוי בהמה גסה כך אין מוכרים לגוי חיה גסה).
* דין חיה גסה כדין בהמה דקה ל”פירכוס” (כך דעת רב וכך דעת שמואל).
* האמוראים נחלקו אם מותר לבנות עם הגוים בנין העשוי למלכים? (שדנים שם נפשות).
* הגמרא מביאה מעשה אודות רבי אליעזר שנתפס למינות והעלו אותו לגרדום לידון וניצל מכך.
דף יח עמוד א
* מהן העבירות שעשו רבי חנינא בן תרדיון, אשתו, ובתו? ♦
* אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה, אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו.
* כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – נענש עליו.
* עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה – מסובין לו ליום הדין.
* כיצד הרגו גדולי רומי את רבי חנינא בן תרדיון? (כעונש על כך שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו).
* ברוריא (אשתו של רבי מאיר) היתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון.
* כיצד הציל רבי מאיר את אחות אשתו (בתו של רבי חנינא בן תרדיון) מקובה של זונות? שיחד את השומר ונתן לו סגולה להינצל על ידי שיאמר “אלהא דמאיר ענני”.
דף יח עמוד ב
* מה הסיבה שרבי מאיר ברח לבבל? והגמרא מביאה שתי דעות מה היתה הסיבה לכך.
* אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים, ורבי נתן מתיר מפני שני דברים אחד מפני שצווח ומציל ואחד מפני שמעיד עדות אשה להשיאה.
* כל המתלוצץ – יסורין באין עליו / מזונותיו מתמעטין / נופל בגיהנם / גורם כלייה לעולם.
* כל המתייהר – נופל בגיהנם.
* לאורך העמוד הגמרא מביאה ארבע דרשות על הפסוק “אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים”
דף יט עמוד א
* הגמרא דורשת בעמוד זה ובתחילת העמוד הבא, בין היתר, את הפסוקים הראשונים שבספר תהילים.
* “אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'” – (1) אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. (2) אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש.
* “בְּמִצְוֺתָיו חָפֵץ מְאֹד” – במצותיו ולא בשכר מצותיו.
* “כִּי אִם בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ” – (1) אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. (2) כל העוסק בתורה הקב”ה עושה לו חפציו.
* לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה.
* “לעולם ליגריס איניש ואע”ג דמשכח ואע”ג דלא ידע מאי קאמר”.
* כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם (“והני מילי סברא, אבל גמרא מרב אחד עדיף”).
דף יט עמוד ב
* לעולם ישלש אדם את הימים במהלך שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד.
* “כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה” – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (אא”כ אין בעירו גדול ממנו), “וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ” – זה תלמיד שהגיע להוראה (רש”י: ארבעים שנה לאחר שנולד) ואינו מורה.
* מהיכן לומדים שאפילו שיחת חולין של ת”ח צריכה לימוד?♦ “וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל”.
* מה המקור שמי שעוסק בתורה נכסיו/דרכיו מצליחים לו? ♦ דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים
* הגמרא דנה בביאור דברי רבי יוחנן שאמר “אם בנה שכרו מותר”.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם