תפריט
דף לו:
(א) מתניתין: בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת כיפר ובחטאת שתי מתנות ובית הלל אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר. לפיכך אם נתן את הראשונה כתיקנה ואת השניה חוץ לזמנה כיפר. ואם נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פיגול וחייבין עליו כרת. כל הניתנין על המזבח הפנימי שאם חיסר אחת מן המתנות כאילו לא כיפר לפיכך נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה פסולה ואין בו כרת.
(ב) כל הנתנין על מזבח הפנימי, שאם חסר אחת מן המתנות, לא כפר. לפיכך, אם נתן כלן כתקנן ואחת שלא כתקנה, פסול, ואין בו כרת.
דף מא עמוד א
* לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר.
* לדעת רב פפא בביאור דעת רבי ישמעאל (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): התורה כתבה את המילה “לפר” כדי שפר העלם דבר של ציבור לא יהיה דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.
* דין הקטרת יותרת הכבד ושתי הכליות בשעירי עבודת כוכבים נלמד בהיקש מפר העלם דבר של ציבור.
דף מא עמוד ב
* לפיכך אם נתן כולן כתיקנן כו׳. תנן התם פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
שנינו במשנה שכל מתנות הדם שעל מזבח הפנימי כולן מעכבות, לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה, במחשבת חוץ לזמנו — פסול ואין בו כרת. תנן התם [שנינו שם] במסכת מנחות, לגבי הקטרת הקומץ והלבונה, ששניהם מתירים את המנחה באכילה: אם פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, שהקטיר אחד מהם על מנת לאכול את השיריים למחר, ר׳ מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, גם בקומץ וגם בלבונה.
לדעת חכמים: פיגול נעשה רק אם פיגל בכל מתירי המנחה, ורבי מאיר חולק.
* לדעת רבי שמעון בן לקיש: הטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש”מפגלים בחצי מתיר”, אלא בגלל שסובר שכל העושה דבר מה בלא מחשבה אנחנו אומרים שעל דעת הראשונה הוא עושה את מעשיו (והגמרא דוחה את ניסיון ההוכחה שלו מהמשנה לכך).
דף מב עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש (הסובר שהטעם של רבי מאיר הוא לא כי הוא סובר ש”מפגלים בחצי מתיר”, אלא בגלל שסובר ש”כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה”), ומביאה שלושה תירוצים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי), והתירוצים נדחו.
* בברייתא מובא: בדמים הניתנים על המזבח הפנימי, ופיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבין עליו כרת, ולדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר – ונחלקו האמוראים (רב יצחק בר אבין, רבא, רב אשי) כיצד לפרש את הברייתא.
דף מב עמוד ב
* כהרצאת כשר כך הרצאת פסול – מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו (היינו: אין הקורבן נעשה פיגול אם נוסף בו פסול אחר מלבד פסול הפיגול).
* הגמרא מביאה ברייתא נוספת ומקשה ממנה על דעת ריש לקיש, ומסיימת ב”קשיא”.
* המשנה מפרטת דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתם משום פיגול.
(ג) אלו דברים שאין חיבין עליהם משום פגול. הקמץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, (ומנחת נסכים), והדם, והנסכים הבאים בפני עצמן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, אף הבאים עם הבהמה. לג שמן של מצרע, רבי שמעון אומר, אין חיבין עליו משום פגול. ורבי מאיר אומר, חיבין עליו משום פגול, שדם האשם מתירו. וכל שיש לו מתירים בין לאדם בין למזבח, חיבין עליו משום פגול.
(ד) העולה, דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים. עולת העוף, דמה מתיר את בשרה למזבח. חטאת העוף, דמה מתיר את בשרה לכהנים. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, דמן מתיר את אמוריהן לקרב. רבי שמעון אומר, כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים, אין חיבין עליו משום פגול.
דף מג עמוד א
* כל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח – חייבים עליו משום פיגול.
* עולא חידש, שאף קומץ נידון כולו כחלק אחד, ולכן אם עלה למזבח קומץ של פיגול ואחזה האש בחלק ממנו, אף אם ירד הקומץ מהמזבח, יעלה אותו כולו בחזרה.
דף מג עמוד ב
* לדעת רב אחאי: קומץ של מנחה שנתפגלה, שאת חציו העלו על גבי המזבח ואחזה בו האש, מעלים אף את החצי שנשאר בארץ.
* לדעת רבי יוחנן: נותר וטמא שעלו על גבי המזבח ואחזה בהן האש – פקע מהם איסורם ואינו חייב על אכילתם. (לפי רש”י ע”פ הגהות הב”ח: דין זה לא נאמר בנוגע לפיגול).
* “וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה’ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” – בברייתא מובאות ארבע דעות של תנאים המוכיחות שהפסוק עוסק בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר.
♦ שאלות על הדף:
דף מד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לדין המשנה, שכל שיש לו מתירים או לאדם או למזבח חייבים עליו משום פיגול.
* “אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכים זה לזה – הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט”.
* הגמרא מקשה שהרישא של הברייתא היא כדעת רבי מאיר והסיפא של הברייתא היא כדעת חכמים, ומביאה שלושה תירוצים (שניים מהם בעמוד הבא), ודוחה את התירוץ הראשון.
* נסכי בהמה הבאים עם הזבח – לדעת רבי מאיר: חייבים עליהם משום פיגול.
דף מד עמוד ב
* לוג שמן של מצורע הבא עם האשם – לדעת רבי מאיר: חייבים עליו משום פיגול.
* הגמרא מביאה ברייתא המלמדת את המקור לכך שבשר חטאת העוף נאכל לכוהנים.
* גזל הגר שלא הספיק להשיב לו עד שמת ללא יורש – ניתן לכוהנים, והוא כממון של חולין ואין בו שום קדושה.
* בענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, לדעת רבי אלעזר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ – פיגל, פיגל בדבר הנעשה בפנים – לא פיגל.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם