מדוע התורה מצווה על שילוט לערי המקלט? [ לעומת זאת לירושלים /בית מקדש אין ציווי דומה] 

בפרשת שופטים מצווה התורה על הכנת הדרך לערי המקלט:“תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ… וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ” (דברים י”ט, ג’)

חז”ל למדו מהמילים “תכין לך הדרך” שיש לדאוג לכך שהרוצח בשגגה יוכל למצוא בקלות את הדרך לעיר המקלט.

בגמרא במסכת מכות נאמר: “מקלט היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.” (מכות י ע”ב)

וכן פסק הרמב”ם: “ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכירו הרצחנים ויפנו לשם.” (רמב”ם, הלכות רוצח ח, ה)

אולם מעבר לצורך המעשי להראות לרוצח את הדרך, ניתן למצוא כאן שני רעיונות עמוקים.

סיבה ראשונה – הקב”ה מורה דרך גם לאדם שחטא

מיד לאחר שהגמרא מביאה את הדין של סימון הדרך לעיר המקלט, אומר רבי חמא בר חנינא:

“טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך” – אם לחטאים יורה, קל וחומר לצדיקים. (מכות י ע”ב)

יש כאן מסר גדול. אפילו אדם שהרג את חברו בשגגה אינו נשאר לבדו ואינו צריך לחפש את דרכו. הקב”ה מצווה להכין עבורו דרך ברורה ולהראות לו כיצד להגיע אל מקום המקלט. אם כך נוהג הקב”ה עם מי שחטא – קל וחומר שהוא מורה את הדרך ומסייע למי שמבקש ללכת בדרך טובה.

השלט שעליו כתוב “מקלט” מלמד אפוא לא רק כיצד מגיעים לעיר המקלט, אלא גם עיקרון בהנהגת הקב”ה את האדם: גם לאחר כישלון קיימת דרך, והקב”ה מורה לאדם כיצד ללכת בה.

סיבה שנייה – מדוע דווקא לעיר המקלט יש שילוט?

כאן עולה שאלה מעניינת: אם דאגו להציב שלטים כדי להראות את הדרך לעיר המקלט, מדוע לא מצאנו מערכת שילוט דומה המכוונת את עולי הרגל לירושלים ולבית המקדש?

כאשר הרוצח בשגגה הולך לעיר המקלט, אין רצון שהוא יצטרך לעצור בכל מקום ולשאול: “היכן נמצאת עיר המקלט?”

שאלה כזו גורמת למעשה הרציחה להפוך לנושא המדובר בין הבריות. אנשים שומעים שהיה רצח, שואלים מה אירע ומתעניינים במקרה.

התורה אינה מעוניינת להרבות את העיסוק במעשה שלילי, אפילו כאשר הרציחה נעשתה בשוגג. לכן מכינים לרוצח דרך ברורה ושלטים המכוונים אותו ישירות אל עיר המקלט, ללא צורך בפנייה מרובה לסביבה.

בדרך לבית המקדש – בדיוק להפך כאשר יהודי עולה לבית המקדש, אנו דווקא מעוניינים שהוא ישאל: “היכן הדרך לירושלים?”

אדם שומע שיהודי אחר עולה לירושלים, רואה משפחות וקבוצות ההולכות לבית המקדש, והדבר עשוי לעורר גם בו רצון להתעניין, להצטרף ולהתקרב לעבודת ה’. לכן דווקא בדבר מצווה יש ערך לכך שאנשים ידברו עליו, ישאלו עליו ויעוררו זה את זה.

יש כאן יסוד חינוכי חשוב: בדברים שליליים – אין צורך ליצור פרסום והתעניינות מיותרת. בדברים שבקדושה – ראוי להרבות שיח, התעניינות והתעוררות.

התורה דאגה שהרוצח בשגגה ימצא במהירות את דרכו למקלט, אך אינה מבקשת להפוך את מעשה הרציחה לנושא שמעסיק את הסביבה. לעומת זאת, כאשר אדם הולך לבית המקדש, עצם המפגש שלו עם אחרים והדיבור על מטרת הליכתו יכולים לעורר עוד יהודי להתקרב לעבודת ה’.