פרק כה

1. שנת השמיטה (פסוקים א–ז):
העם מצווה לשבות מעבודת האדמה בכל שנה שביעית. אין לזרוע, לקצור או לעבוד את הקרקע באופן רגיל. פירות השנה שייכים לכולם – לאדם, לעבד, לגר ואפילו לבהמות.

2. שנת היובל (פסוקים ח–כב):
לאחר שבע שמיטות (49 שנים), בשנה ה-50 חלה שנת היובל. בשנה זו:

• הקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים.
• עבדים עבריים משתחררים.
• יש מנוחה לארץ כמו בשמיטה (כלומר יש שמיטה שנתים ברצף).
  המצווה מדגישה שהארץ שייכת לה’, והאדם הוא רק “גר ותושב” בה.

3. דיני מכירה וגאולת קרקעות (פסוקים כג–לד):
כאשר אדם מוכר קרקע, המכירה אינה לצמיתות אלא עד היובל. יש אפשרות לגאול (לקנות חזרה) את הקרקע לפני כן. לגבי בתים בערים מוקפות חומה – יש דין שונה: ניתן לגאול אותם רק בתוך שנה.

4. עזרה לעניים והלוואות (פסוקים לה–לח):
יש חובה לתמוך באדם שנקלע לעוני. אסור לקחת ממנו ריבית, ויש לעזור לו לחיות בכבוד.

5. דיני עבד עברי (פסוקים לט–נה):
אם אדם נמכר לעבדות מחמת עוני:

• אין לעבוד בו עבודת עבד קשה.
• יש להתייחס אליו כשכיר.
• הוא יוצא לחופשי ביובל.
  גם אם נמכר לגוי, יש מצווה לפדותו.