סימן קפד– שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה, ובו י״ב סעיפים

(א) רב הנשים יש להם וסתות (פי׳ זמן קבוע ארח כנשים) לראות בזמן ידוע, כגון מעשרים לעשרים יום או משלשים לשלשים יום, וכל אשה שיש לה וסת קבוע, בא עליה שלא בשעת וסתה ואינה צריכה בדיקה לפני תשמיש. {הגה: גם אין לה להחמיר לבדק עצמה, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (טור ומרדכי ריש הלכות נדה ורב הפוסקים).} אבל שלא בשעת תשמיש, כל המרבה לבדק הרי זו משבחת.

(ב) בשעת וסתה, צריך לפרש ממנה עונה אחת, ולא משאר קריבות אלא מתשמיש {הגה: המטה} בלבד. אם הוא ביום, פורש ממנה אותו היום כלו אפלו אם הוסת בסופו, ומתר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחלתו, פורש כל היום ומתר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה, פורש כל הלילה ומתר ביום שלפניו ולאחריו, בין שקבעה וסת בג׳ פעמים או בפעם אחת. {הגה: וכל זה לא מירי אלא בוסת התלוי בימים אבל לא בוסת התלוי בשנוי הגוף (בית יוסף בשם הראב״ד), ועין לקמן סימן קפ״ט. ואשה שמשנית וסתה להקדים ב׳ או ג׳ ימים, או לאחר כשמגיע זמן וסתה, צריך לפרש ממנה ב׳ או ג׳ ימים קדם או אחריו (הגהות מימוני פרק א׳ דהלכות אסורי ביאה). ועין לקמן סי׳ קפ״ט.}

(ג) במה דברים אמורים, בגדולה, אבל בקטנה שלא הגיעה לימי הנעורים, ולא הביאה סימנים, אין צריך לפרש סמוך לוסתה כל זמן שלא קבעתו ג׳ פעמים. והוא הדין לזקנה שנסתלקו דמיה.

(ד) אם רגילה לראות בהנץ החמה, ולא קים לן שפיר אי קדם הנץ החמה או אחריו, אינה אסורה אלא ביום.

(ה) אם רגילה לראות ראיה מקדם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה, אסורה בלילה וביום כשעור הנמשך בו.

(ו) אם וסת נמשך ב׳ או ג׳ ימים, ששופעת או מזלפת, אינה צריכה לפרש אלא עונה הראשונה של הוסת, וכיון שעברה עונה ולא ראתה, מתרת.

(ז) אם הגיע וסתה בימי עבורה, משהכר עברה, או בימי מיניקתה שהם כ״ד חדשים משנולד הולד, אפלו מת הולד, אין צריך לפרש סמוך לוסתה, ואפלו בתוך וסתה מתרת בלא בדיקה. {ועין לקמן סוף סימן קפ״ט.}

(ח) היתה נחבית במחבא מפני פחד, והגיע שעת וסתה, אינה חוששת לו. {הגה: ויש אומרים דוקא אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה. אבל לכתחלה צריכה בדיקה (וכך משמע בבית יוסף).}

(ט) שאר נשים, צריכות בדיקה כשיגיע הוסת. עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה, טהורה בלא בדיקה. ויש אומרים שאסורה עד שתבדק, אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום ל׳ אף על פי שאינו קבוע. {והכי נהוג, וכן הוא לקמן סימן קפ״ט.}

(י) הרוצה לצאת לדרך צריך לפקד אשתו אפלו סמוך לוסתה. {הגה: ואפלו בתשמיש שרי (טור בשם י״א ובית יוסף בשם רש״י וראב״ד ורשב״א ורבנו ירוחם). ומכל מקום המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תבוא עליו ברכה (בית יוסף בשם סמ״ג). וכבר נתבאר דכל מיני קרבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש. ואם הולך לדבר מצוה אין צריך לפקד אשתו (המ״מ פ״ד דא״ב ובהגהות ש״ד). ויש אומרים אם אדם רוצה לילך לדרך, ואשתו נדה ותטבל תוך עונה אחת, צריך להמתין (נ״י פרק הבא על יבמתו).}

(יא) אשה שיש לה וסת לימים לבד, והגיע שעת וסתה, אסור לבא עליה עד שישאלנה. ואם אין לה וסת, יום ל׳ לראיתה הוי כהגיע שעת וסתה. ואם שהתה אחר הוסת שעור שתספר ותטבל, בא עליה ואין צריך לשאל.

(יב) היה לה וסת לימים (טור בשם רשב״א) לוסת מוסתות הגוף (בית יוסף בשם הגהות מיי׳ פ״ד בשם רמב״ן), כגון קפיצה וכיוצא בה, כיון שהוסת תלוי במעשה, אמור לא קפצה ולא ראתה, אבל חוששת לעונה בינונית שהיא ל׳ יום (בית יוסף בשם רשב״א וטור לקמן סי׳ קפ״ט).