סימן קלא– דיני נפילת אפים, ובו ח׳ סעיפים

(א) אין לדבר בין תפלה לנפילת אפים. כשנופל על פניו, נהגו להטות על צד שמאל.

רמא: ויש אומרים דיש להטות על צד ימין, והעקר להטות (ריב״ש סי׳ תי״ב ובית יוסף בשם הרוקח) בשחרית כשיש לו תפלין בשמאלו, על צד ימין משום כבוד תפלין; ובערבית, או כשאין לו תפלין בשמאלו, יטה על שמאל (מנהגים). ולאחר שנפל על פניו יגביה ראשו ויתחנן מעט מישב, וכל מקום ומקום לפי מנהגו; ומנהג פשוט לומר: ואנחנו לא נדע כו׳ וחצי קדיש אשרי למנצח (טור), ואפלו בימים שאין אומרים תחנון אומרים למנצח, מלבד בראש חדש וחנכה ופורים וערב פסח וערב יום כפור וט״ו [וט׳] באב (מנהגים ועין לקמן סי׳ תקנ״ט).}

מ”ב– אין לדבר וכו׳ – דעי״ז אין תחנתו שמתחנן בנ״א מתקבלת כ״כ ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה [ודוקא שלא בעת שש״ץ חוזר התפלה דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה כדלעיל בסימן קכ״ד ס״ד] וכ״ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נ״א ג״כ מותר לענות איש״ר וכל דבר קדושה [אחרונים]

כשנופל על פניו – הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ״א]

(ב) נפילת אפים מישב, ולא מעמד.

{הגה: יש אומרים דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וספר תורה בתוכו, אבל בלא זה אומרים תחנה בלא כסוי פנים, וכן נוהגים (בית יוסף בשם רוקח סי׳ שכ״ד). וחצר בית הכנסת הפתוח לבית הכנסת (מהרי״ל), או בשעה שהצבור מתפללין אז, אפלו יחיד בביתו אומר תחנה בנפילת אפים (דברי עצמו פי׳ אגור).}

(ג) אין נפילת אפים בלילה; ובלילי אשמרת נוהגים לפל על פניהם, שהוא קרוב ליום.

(ד) נהגו שלא לפל על פניהם לא בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבית הכנסת ביום מילה, ולא כשיש שם חתן.

{הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו בית הכנסת, אבל אם אין המילה בבית הכנסת, אף על פי שהיא בבית הכנסת האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי״א סי׳ פ״א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל במנחה אף על פי שמתפללין אצל התינוק הנמול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מימוני פ״ה מה״ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחפה.}

(ה) אם חלה מילה בתענית צבור, מתפללים סליחות ואומרים ודוי ואין נופלים על פניהם ואין אומרים והוא רחום {בשחרית, אפלו במקום שנהגו לאמרו בלא זה.}

(ו) נהגו שלא לפל על פניהם בט״ו באב, ולא בט״ו בשבט, ולא בראש חדש, ולא במנחה שלפניו, ולא בחנכה, ויש אומרים גם במנחה שלפניו, {וכן נוהגין.} בפורים, אין נופלים על פניהם {בל״ג בעמר אין נופלין, בערב יום כפור אין נופלין, וכן ערב ראש השנה אפלו שחרית (מנהגים).}

(ז) ומנהג פשוט שלא לפל על פניהם בכל חדש ניסן, ולא בט׳ באב, ולא בין יום כפור לסכות, {ולא מתחלת ראש חדש סיון עד אחר שבועות.}

(ח) אין אדם חשוב רשאי לפל על פניו כשמתפלל על הצבור, אלא אם כן הוא בטוח שיענה כיהושע בן נון. {הגה: וכן אסור לכל אדם לפל על פניו בפשוט ידים ורגלים, אפלו אין שם אבן משכית (הגהות אשרי סוף פ׳ תפלת השחר וריב״ש סי׳ תי״ב); אבל אם נוטה קצת על צדו, מתר אם אין שם אבן משכית; וכן יעשו ביום כפור, כשנופלין על פניהם, (אם) [או] יציעו שם עשבים כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי).}