תפריט
סימן רמג– דין המשכיר שדה ומרחץ לעכו״ם, ובו ב׳ סעיפים
(א) לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו״ם, מפני שנקרא על שמו, ועכו״ם זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא (פרוש אריס הוא העובד לקח חלק ממה שישביח לבעליו) עביד, ואמרי שכל הרוח של ישראל ושכר את העכו״ם בכך וכך ליום, ונמצא העכו״ם עושה מלאכה בשליחותו של ישראל; אבל שדה, מתר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל, אומרים: העכו״ם לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד; ותנור, דינו כמרחץ; ורחים, דינם כשדה. {הגה: ואף על פי שלא לקחה הכותי רק לשליש או לרביע, ויש לישראל הנאה במה שהכותי עובד בשבת, שרי, דכותי אדעתא דנפשיה עובד (בית יוסף בשם מימוני פ״ז ובית יוסף סימן רמ״ה בשם ספר התרומה).}
(ב) אפלו מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכר פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רב אנשי אותו המקום להשכירם או לתנם באריסות, מתר להשכירם לכותי או לתנם לו באריסות. {הגה: ואפלו במקום האסור, אם אין המרחץ או התנור של ישראל רק שכרם מכותי וחזר והשכירם לכותי, שרי, דאין שם הישראל נקרא עליו (ב״י בשם גאונים). וכן אם יש מרחץ בבית דירה, ואין רוחצין במרחץ רק אותן שבביתו והם יודעים ששכרו כותי, שרי (בית יוסף בשם מהרי״א ור״ח ואור זרוע). ואם עבר והשכירו במקום האסור, יש אומרים ששכרו מתר (בית יוסף בשם הגאונים), ויש אומרים שאסור, וכן עקר (מרדכי פ״ק דשבת ועין לקמן סוף סימן רמ״ה).}
סימן רמד – איזה מלאכות יכול העכו״ם לעשות בעד הישראל, ובו ו׳ סעיפים
(א) פוסק אדם (פרוש מתנה) עם העכו״ם על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת, מתר; במה דברים אמורים, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפרסמת, אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר העכו״ם לעשות מלאכה בשבת; לפיכך הפוסק עם האינו יהודי לבנות לו חצרו או כתלו, או לקצר לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום, אסור לו להניח לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק; {הגה: ואפלו אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו (בית יוסף בשם תשובת אשכנזים);} ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה, מתר. {ועכו״ם שהכניס צאן של ישראל לדיר שדהו עין לעיל סימן תקל״ז סעיף י״ד.}
(ב) לפסל האבנים ולתקן הקורות, אפלו בביתו של אינו יהודי אסור, כיון דלצרך מחבר הוא; ואם עשו כן, לא ישקעם בבנין. {הגה: ויש אומרים דאם אינו מפרסם שהוא של ישראל, שרי (כל בו).}
(ג) אם בנו אינם יהודים לישראל בית בשבת, באסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו. {הגה: מיהו אם התנה ישראל עם אינו יהודי שלא לעשות לו מלאכה בשבת, והאינו יהודי עשאה בעל כרחו למהר להשלים מלאכתו, אין לחוש (מרדכי ריש פרק מי שהפך ורבנו ירוחם ובית יוסף), ועין לעיל סימן תקמ״ג.}
(ד) מלאכת פרהסיא, אפלו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחבר.
(ה) אם שכר אינו יהודי לשנה או לשתים שיכתב לו או שיארג לו בגד, הרי זה כותב ואורג בשבת כאלו קצץ עמו שיכתב לו ספר או שיארג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה; והוא שלא יחשב עמו יום יום ולא יעשה המלאכה בבית ישראל; ויש מי שאוסר בשוכר אינו יהודי לזמן. {הגה: ודוקא ששכרו למלאכה מיחדת, כגון בגד לארג או ספר לכתב, אבל כששכרו לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות, לכלי עלמא אסור (בית יוסף) וכמו שיתבאר סוף סימן רמ״ז.}
(ו) יהודי הקונה מכס ומשכיר לו אינו יהודי לקבל מכס בשבת, מתר אם הוא בקבלת, דהינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך. {הגה: וכן יוכל להשכיר המכס לכל השבתות לאינו יהודי, והאינו יהודי יקח הרוח של שבתות לעצמו, ולא חיישינן שיאמרו לצרך ישראל הוא עושה, דבמקום פסידא כי האי גונא לא חששו (בית יוסף); וישראל הממנה על מטבע של מלך, דינו כדין הממנה על המכס, ואף על פי שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבע (הגהות מימוני פ״ו) ועין לקמן סי׳ רנ״ב; ויזהר שלא ישב הישראל אצל האינו יהודי בשבת כשעוסק במלאכתו במטבע, או בקבלת המכס (מרדכי פ״ק דשבת).}
סימן רמה– ישראל ועכו״ם שותפין, איך יתנהגו בשבת, ובו ו׳ סעיפים
(א) ישראל ועכו״ם שיש להם שדה או תנור או מרחץ או רחים של מים בשתפות, או שהם שתפין בחנות בסחורה, אם התנו מתחלה בשעה שבאו להשתתף שיהיה שכר השבת לעכו״ם לבדו, אם מעט ואם הרבה, ושכר יום א׳ כנגד יום השבת לישראל לבדו, מתר. ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלק נוטל עכו״ם שכר השבתות כלם, והשאר חולקים אותו; ואם לא היה שכר השבת ידוע, יטל העכו״ם לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר. {הגה: ויש מתירין השכר בדיעבד, אפלו לא התנו וחלקו סתם (הרא״ש פ״ק דע״א ורבנו ירוחם חי״ב). ונ״ל דבהפסד גדול יש לסמך עלייהו; ויש אומרים שכל זה לא מירי אלא בשתפות שכל אחד עוסק ביומו (בית יוסף), אבל כששניהם עוסקים ביחד כל ימי החול, ובשבת עוסק העכו״ם לבדו, מתר לחלק עמו כל השכר, דעכו״ם אדעתא דנפשיה קא עביד, ואין הישראל נהנה במלאכתו בשבת, כיון שאין המלאכה מטלת עליו לעשות; ומכל מקום לא יטל שכר שבת אלא בהבלעה עם שאר הימים (ר״ן פ״ק דשבת סוף פרק כל כתבי פ״ק דע״א).}
(ב) היכא שהתנו בתחלה, אם אחר כך בשעת חלוקה נתרצה העכו״ם לחלק בשוה, מתר.
(ג) היכא שלא התנו בתחלה, יש תקון על ידי שיחזיר המוכר להם דמי הקרקע או ימכרוהו לאיש אחר ויחזרו ויקנוהו בשתפות, ויתנו בשעת הקניה; ואם נשתתפו בחנות ולא התנו, יחזר כל אחד ויטל חלקו, ויבטלו השתפות, ואחר כך יחזרו להשתתף, ויתנו בתחלה; ואם קבל הקרקע לעשות בו מלאכה בשתפות, יבטלו השתוף וימחלו זה לזה, ואחר כך יחזרו להשתתף ויתנו בתחלה. {הגה: ואם ירצה להשכיר לעכו״ם חלקו בשבת, או לשכרו בקבלת, שרי וכמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ״ד לענין מכס ומטבע דשרי, וכל שכן כאן דשרי עם שתפות עכו״ם.}
(ד) יכול ישראל לתן לעכו״ם מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהעכו״ם נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהעכו״ם עושה שליחותו, וכן אין העסק נכר ממי הוא. {הגה: ודוקא בכי האי גונא שעכו״ם נושא ונותן לחוד עם המעות, אבל אם כל אחד עוסק ביומו וישראל צריך לעסק נגד מה שעסק העכו״ם בשבת, אסור (בית יוסף בשם גאון). וישראל שיש לו משכון מן העכו״ם, עין לקמן סימן שכ״ה סעיף ב׳ וג׳.}
(ה) מתר לישראל לתן סחורה לעכו״ם למכר, אם קצץ לו שכר, ובלבד שלא יאמר לו מכר בשבת. תנור שלקחו ישראל משכון מעכו״ם, וקבל עליו העכו״ם שמה שיעלה שכר התנור יתן לישראל ברבית מעותיו, מתר לטל שכר שבת לפי שהוא ברשות העכו״ם, ואין לישראל חלק בו, וגם אין הישראל אומר לו לעסק בשבת. והעכו״ם כי טרח בנפשיה טרח, לקים תנאו.
(ו) אם אפו העכו״ם בתנורו של ישראל בשבת, על כרחו, ונתנו לו פת בשכר התנור, אסור ליהנות ממנו.
סימן רמו– דיני השאלה והשכרה לעכו״ם בשבת, ובו ה׳ סעיפים
(א) מתר להשאיל ולהשכיר כליו לעכו״ם, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצוים על שביתת כלים; ויש אומרים דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרשה וכיוצא בה, אסור להשכיר לעכו״ם בערב שבת; וביום הה׳ מתר להשכיר לו, ובלבד שלא יטל שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע; ולהשאיל לו, מתר אפלו בערב שבת. {הגה: וכן עקר כסברא האחרונה; ומתר להשאיל לו בערב שבת (טור וסמ״ג וסמ״ק ותוס׳ פ״ק דשבת) אף על גב שמתנה שהעכו״ם יחזר וישאיל לו, ולא אמרינן בכי האי גונא דהוי כשכירות (הגהות מימוני פ״ז).}
(ב) אסור להשאיל שום כלי לעכו״ם בשבת, ואפלו בערב שבת אם הוא סמוך לחשכה, כל שאין שהות להוציאו מפתח ביתו של המשאיל קדם חשכה, מפני שהרואה סבור שישראל צוהו להוציאו.
(ג) אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו״ם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצוה על שביתת בהמתו. {הגה: אבל יכול להשכירה או להשאילה, ולהתנות שיחזירנה לו קדם השבת, אבל לא מהני אם מתנה עם העכו״ם שתנוח בשבת, כי אין העכו״ם נאמן על כך (סמ״ג וספר התרומה ומרדכי פ״ק דשבת).} ואם השאילה או השכירה לעכו״ם, והתנה עמו להחזירה לו קדם השבת ועכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קדם השבת, או יאמר בהמתו קנויה לעכו״ם, כדי שינצל מאסורא דאוריתא. {הגה: ואם רוצה, יכול להפקירה לפני ג׳ בני אדם כדין שאר הפקר, ואפלו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כונתו רק כדי להפקיע מעליו אסור שבת (טור). ודוקא בשבת, אבל ביום טוב אין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב (בית יוסף סי׳ ש״ח בשם שבולי הלקט).}
(ד) ישראל שהשכיר שורים לעכו״ם לחרש בהם, וחורש בהם, יש מתירים אם קבל עליו העכו״ם אחריות מיתה וגזלה וגנבה ויוקרא וזולא; ויש אומרים דכיון שאין העכו״ם יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל {ועין למטה בסימן זה.}
(ה) אם ישראל ועכו״ם שתפין בבהמה, מתר לעשות בה העכו״ם מלאכה בשבת, על ידי שיתנה עם העכו״ם בתחלה כשקנו אותה שיטל העכו״ם בשבת וישראל ביום חול, ואם לא התנו מתחלה אסור, אף על פי שהתנו אחר כך; ואם ילוה אותה לעכו״ם בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה, שלא ברשות ישראל, ויזקף הדמים על העכו״ם ואחריות השורים על העכו״ם, מתר. ויש מתירים אפלו לא יהא רשות ביד העכו״ם להוציא, על ידי שיזקף הדמים על העכו״ם במלוה ויחזר העכו״ם ויעשה אפותיקי (פרוש אפו תהא קאי כלומר לא יהא לך פרעון אלא מזה) לישראל, או יהרהנם (פרוש משכון בלשון ישמעאל רהן) אצלו, ובלבד שלא יאמר לו: מעכשו; ויש מתירים על ידי שיזהיר את העכו״ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת ואם יעבר ויעשה תהיה אחריות עליו ואפלו מהאונסים, ויכתב כן בערכאותיהם, דהשתא אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה העכו״ם להתחיב באנסיה. {הגה: וכל צדדי התרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפלו אם הבהמה כלה של ישראל דינו כאלו היה בשתפות העכו״ם, רק שיפרסם שעשה דרך התר.}
סימן רמז– דין אינם יהודי המביאים כתבים בשבת, ובו ו׳ סעיפים
(א) שולח אדם אגרת ביד עכו״ם, ואפלו בערב שבת עם חשכה; והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת; ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דאר (פרוש איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחם למי ששלוח אליו). במתא, אסור לשלח אפלו מיום ראשון; ואי קביע בי דאר במתא, משלחן אפלו בערב שבת והוא שיהא שהות ביום כדי שיוכל להגיע לבית הסמוך לחומה. {הגה: ויש מתירין אפלו לא קצץ, ואפלו לא קביע בי דאר במתא, אם משלחו ביום ה׳ או קדם לכן; (טור) ויש לסמך עלייהו אם צריכים לכך.}
(ב) אם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פרש כמה יתן לו, דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דעכו״ם ובדידיה קא טרח; אבל בסתם, אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר, אסור, דלא סמכא דעתיה ובדישראל קא טרח.
(ג) אם שכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו, אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך; אם הוא בערב שבת, אסור, דכשיוצא בשבת נראה כאלו התנה עמו כך.
(ד) אם העכו״ם מוליך הכתב בחנם, אפלו נתנה לו בערב שבת, מתר, שהרי העכו״ם מאליו הוא עושה זה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקבל ממנו, והוה ליה כאלו קצץ. {הגה: ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם, אסור, וטוב להחמיר. אבל במקום שהעכו״ם מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם, ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו, ושרי (בית יוסף).}
(ה) אם העכו״ם הולך מעצמו למקום אחר וישראל נותן לו אגרת, מתר בכל גונא.
(ו) מי שיש לו שכיר עכו״ם לשנה או יותר, אסור לשלחו ערב שבת באגרת. {הגה: ומיהו אם לא שכרו רק בשליחות אגרת, יש מתירין, כמו שנתבאר לעיל סימן רמ״ד (סעיף ה׳).}
דיני אמירה לגוי בסימן ש”ז
סימן שז – דיני שבת התלוים בדבור, ובו כ״ב סעיפים
(א) ודבר דבר (ישעיהו נח, יג): שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפלו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות. {הגה: וב״א שספור שמועות ודברי חדושים הוא ענג להם, מתר לספרם בשבת כמו בחול; אבל מי שאינו מתענג, אסור לאמרם כדי שיתענג בהם חברו (ת״ה סי׳ ס״א).}
(ב) אסור לשכר פועלים ולא לומר לעכו״ם לשכר לו פועלים בשבת, אף על פי שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, שכל מה שהוא אסור לעשותו אסור לומר לעכו״ם לעשותו; ואפלו לומר לו קדם השבת לעשותו בשבת, אסור; אבל מתר לומר לו אחר השבת: למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר, אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה.
(ג) אסור לתן לעכו״ם מעות מערב שבת לקנות לו בשבת, אבל יכול לומר לו: קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת.
(ד) מתר לתת לעכו״ם מעות מערב שבת לקנות לו, ובלבד שלא יאמר לו: קנה בשבת. {הגה: וכן מתר לתן לו בגדים למכר, ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (בית יוסף בשם סמ״ג). מי ששכר עכו״ם להוליך סחורתו, ובא העכו״ם ולקחה מבית ישראל בשבת, אסור; וראוי לענש העושה (רבנו ירוחם חי״ב ב״י סי׳ ש״ו).}
(ה) דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מתר לישראל לומר לעכו״ם לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צרך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לעכו״ם בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא ערבו, לרחץ בו המצטער; ויש אוסרין. {הגה: ולקמן סי׳ תקפ״ו פסק להתיר, ועין לעיל סי׳ רע״ו (ס״ב) דיש מקלין אפלו במלאכה דאורייתא (וע״ש ס״ג).} (ו) אסור לחשב חשבונותיו אפלו אם עברו, כגון: כך וכך הוצאתי על דבר פלוני; ודוקא שעדין שכר הפועלים אצלו, אבל אם פרעם כבר, מתר. (ז) מתר לומר לחברו: הנראה בעיניך שתוכל לעמד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשכרו; אבל לא יאמר לו: היה נכון עמי לערב. (ח) יכול לומר לחברו: לכרך פלוני אני הולך למחר, וכן מתר לומר לו: לך עמי לכרך פלוני למחר, כיון שהיום יוכל לילך על ידי ברגנין; וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד התר לעשותו היום, יוכל לומר לחברו שיעשנו למחר, ובלבד שלא יזכיר לו שכירות; אבל בדבר שאין בו צד התר לעשותו היום, אפלו אם אין בו אלא אסור דרבנן, כגון: שיש לו חוץ לתחום פרות מקצים, כיון שאי אפשר לו להביאם היום, אסור לומר לחברו שיביאם לו למחר; וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר בלילה לילך שם להביאם. {הגה: וכן לא יאמר: אעשה דבר פלוני למחר (הרא״ש פ׳ השואל) ועין לעיל ריש הסימן;} אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם, שאפלו היום היה יכול לשמרם אם הם היו בתוך התחום; ואם לא כון להחשיך אלא לשמרם, יכול אף להביאם. (ט) מתר להחשיך לתלש פרות ועשבים מגנתו וחרבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמנכרא מלתא. (י) מתר לומר לחברו: שמר לי פרות שבתחומך ואני אשמר פרותיך שבתחומי. (יא) השואל דבר מחברו לא יאמר לו: הלוני, דמשמע לזמן מרבה ואכא למיחש שמא יכתב; אלא יאמר לו: השאילני; ובלשון לע״ז שאין חלוק בין הלוני להשאילני, צריך שיאמר: תן לי. {הגה: וכשלווה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו; אבל לא יאמר לו: הילך משכון, דהוי כעובדא דחול (בית יוסף בשם א״ח). כשם שאין לווין בשבת, כך אין פורעין בשבת (ריב״ש סי׳ קנ״ו).} (יב) זמן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זמן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת אפלו אם הוא כתוב על גבי כתל גבוה הרבה, משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהינו שטרי חובות וחשבונות {דאפלו לעין בהם בלא קריאה אסור (הרא״ש ור״ן פ׳ השואל וטור)}, אבל אם חקק בכתל חקיקה שוקעת, מתר; אבל בטבלא ופנקס אפלו אם הוא חקוק, אסור לקרותו. (יג) שטרי הדיוטות, דהינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום, אסור לקרותם; אפלו לעין בהם בלא קריאה, אסור. (יד) לקרות באגרת השלוחה לו, אם אינו יודע מה כתוב בה, מתר ולא יקרא בפיו אלא יעין בה; ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום, טוב לזהר שלא יגע בה. (טו) כתל או וילון שיש בו צורות חיות משנות או דיוקנאות של ב״א של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרות בו בשבת. (טז) מליצות ומשלים של שיחת חלין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהלים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילם (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, אכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. {הגה: ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחות חלין וספורי מלחמות, הינו דוקא אם כתובים בלשון לע״ז, אבל בלשון הקדש, שרי. וכנ״ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה.} (יז) אסור ללמד בשבת ויום טוב, זולת בדברי תורה; ואפלו בספרי חכמות אסור; ויש מי שמתיר, ועל פי סברתו מתר להביט באצטרלו״ב בשבת, {ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סי׳ ש״ח.} (יח) לשאל מן השד, מה שמתר בחול מתר בשבת. (יט) סחורה הנפסדת בשבת על ידי גשמים או דבר אחר; או אי אתי בדקא (פי׳ נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו; או שנתרועעה חבית של יין והולך לאבוד; מתר לקרות עכו״ם, אף על פי שודאי יודע שהעכו״ם יציל הממון. {ולכסות סחורה או פרות או דבר אחר מפני הגשמים עין לקמן סי׳ של״ח סעיף ז׳} וכן מתר לומר לעכו״ם: כל המציל אינו מפסיד, כמו בדלקה שהתירו לומר: כל המכבה אינו מפסיד; ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדלקה דוקא. {ועין לקמן סי׳ של״ה (של״ד ושל״ו ס״ט).} (כ) ישראל שאמר לעכו״ם, לעשות לו מלאכה בשבת, מתר לו ליהנות בה לערב בכדי שיעשו. (כא) אסור לומר לעכו״ם בשבת: הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך, ואפלו אין מזונותיו עליו. {הגה: אבל מתר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו (הגהות מרדכי פ״ה ורמב״ן פרשת בא אל פרעה).} (כב) כל שבות דרבנן מתר בין השמשות לצרך מצוה, כגון לומר לעכו״ם להדליק לו נר בין השמשות; או אם היה טרוד והצרך לעשר בין השמשות. {הגה: כל דבר שאסור לומר לעכו״ם לעשותו בשבת, אסור לרמז לו לעשותו; אבל מתר לרמז לו מלאכה לעשות אחר שבת (אור זרוע). עכו״ם המביאים תבואה בשבת לישראל שחיבים להם, והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והעכו״ם נותנו לשם ומודדים ומונים, יש מי שמתיר משום דעכו״ם במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה, ויחשב עמו אחר כך; וכן עכו״ם העושים גבינות בשבת והישראל רואה, יקנה אותם ממנו דמכל מקום העכו״ם אדעתא דנפשיה קעביד אף על פי שהישראל עומד בעדר חדש או חדשים ואדעתא למכרם לישראל קא עביד, שרי (ב״י בשם אגדה).}
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם