תפריט
(א) ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקדש, עד שחשכה, הרי זה מעובר.
ראוהו בית דין בלבד, יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקדש מקדש.
ראוהו שלשה והן בית דין, יעמדו השנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו מקדש מקדש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו.
דף כה עמוד ב
* תחילת המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת שהכרזת קידוש החודש על ידי בית-דין הוא תנאי עיקרי לקביעת ראש חודש ביום השלושים.
* קידוש החודש על ידי בית-דין צריך להיות ביום (ואם רק נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לקדש את החודש ביום – לא ניתן לקדש בלילה).
* קידוש החודש צריך להיות על ידי שלושה דיינים (ולא על ידי יחיד ואפילו הוא מומחה לרבים).
(ב) כל השופרות כשרין חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן. אמר רבי יוסי, והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר: במשך בקרן היובל.
רמב”ם- וחכמים טוענים על ר׳ יוסי ואומרים והלא כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר ושל פרה נקרא קרן ולעולם לא נקרא שופר ואין הלכה כר׳ יוסי.
דף כו עמוד א
* לדעת רבי עקיבא אין עד נעשה דיין, אך ייתכן שזה רק בדיני נפשות ואילו בקידוש החודש הוא מודה שעד נעשה דיין.
* לדעת חכמים: כל השופרות כשרים חוץ משל פרה – והטעם: (1) כי נקרא “קרן” ולא “שופר”. (2) כי אין קטיגור (עגל) נעשה סניגור. (3) כי נראה כשניים-שלשה שופרות, בגלל הגלד שמתווסף בו כל שנה.
* בגמרא (מסוף עמוד זה ועד תחילת העמוד הבא) מובאות שתים עשרה מילים שהיו נאמרות במקומות מסוימים באופן אחר מהמקובל או שפירושם לא היה ידוע לחכמים. (ב’מי השלוח’ ביאר שסוגיה זו נאמרה כנגד שנים עשר חודשי השנה).
דף כו עמוד ב
* מתוך שתים עשרה המילים הללו, חכמים למדו משפחתו של רבי ביאור לארבע המילים הללו: סירוגין, חלוגלוגות, סלסלה, וטאטאתיה.
* במשנה ובגמרא מובאות דעות שונות באיזה שופר עדיף לתקוע (ביעל פשוט או בזכר כפוף) בראש השנה, בתעניות וביובלות.
(ג) שופר של ראש השנה של יעל, פשוט, ופיו מצפה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין. שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.
(ד) בתעניות, בשל זכרים, כפופין, ופיהן מצפה כסף, ושתי חצוצרות באמצע. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות.
(ה) שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. רבי יהודה אומר, בראש השנה תוקעין בשל זכרים, וביובלות בשל יעלים.
(ו) שופר שנסדק ודבקו, פסול. דבק שברי שופרות, פסול. נקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה, פסול. ואם לאו, כשר.
(ז) התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטס, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא.
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כון לבו, יצא, ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כון לבו וזה לא כון לבו.
(ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו׳ (שמות י״ז:י״א), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר: עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי (במדבר כ״א:ח׳). וכי נחש ממית, או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים.
חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, כל שאינו מחיב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם