תפריט
(א) ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקדש, עד שחשכה, הרי זה מעובר.
ראוהו בית דין בלבד, יעמדו שנים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקדש מקדש.
ראוהו שלשה והן בית דין, יעמדו השנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם, ויאמרו מקדש מקדש, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו.
דף כה עמוד ב
* תחילת המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מלמדת שהכרזת קידוש החודש על ידי בית-דין הוא תנאי עיקרי לקביעת ראש חודש ביום השלושים.
* קידוש החודש על ידי בית-דין צריך להיות ביום (ואם רק נחקרו העדים ביום ולא הספיקו לקדש את החודש ביום – לא ניתן לקדש בלילה).
* קידוש החודש צריך להיות על ידי שלושה דיינים (ולא על ידי יחיד ואפילו הוא מומחה לרבים).
(ו) שופר שנסדק ודבקו, פסול. דבק שברי שופרות, פסול. נקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה, פסול. ואם לאו, כשר.
(ז) התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטס, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא.
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגלה, אם כון לבו, יצא, ואם לאו, לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כון לבו וזה לא כון לבו.
(ח) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו׳ (שמות י״ז:י״א), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר: עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי (במדבר כ״א:ח׳). וכי נחש ממית, או נחש מחיה. אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו, היו נמוקים.
חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, כל שאינו מחיב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם