תפריט
(א) ארבעה ראשי שנים הם. באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים, באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו.
דף ב עמוד א
* מסכת ראש השנה עוסקת בדיני קידוש החודש (בשני הפרקים הראשונים) ובהלכות תקיעת שופר ותפילה בראש השנה (בשני הפרקים האחרונים).
* ארבעה ראשי שנים הם: א’ ניסן – למלכים ולרגלים, א’ אלול – למעשר בהמה (לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון: א’ תשרי), א’ תשרי – לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, א’ שבט (לדעת בית שמאי) / ט”ו שבט (לדעת בית הלל) – לאילן.
* מדוע נקבע יום מיוחד למניין שנות המלכים ולא מונים להם בפועל לפי זמנם? הטעם שנקבע יום מיוחד למניין המלכים הוא כדי להבחין איזה שטר חוב מוקדם להלוואה ואיזה מאוחר.
* מדוע שטרי חוב המוקדמים – פסולים? שטר חוב מוקדם הכוונה שהוא נכתב לפני ביצוע ההלוואה בפועל. השטר פסול כי על ידי שטר אפשר להוציא נכסים שנמכרו אחרי ביצוע הלוואה ואם התאריך הוא מוקדם זה יכול לגרום להוצאת נכסים שאינם מגיעים לו לפי דין. המאוחרים – כשרים כי אין את הבעיה הזו.
דף ב עמוד ב
* המועד הקובע את מניין שנות המלך (לעניין שנות המלכים המצוינות בשטרות) הוא המועד בו החל המלך למלוך בפועל, ולא המועד בו תכננו וקבעו להמליכו.
* בשנה בה מת המלך הקודם והתמנה מלך חדש – ניתן לכתוב בשטר את מניין שנות המלך המת או שנה ראשונה למלך החדש.
* יום אחד בשנה חשוב שנה – ודין זה הוא גם בסוף שנה וגם בתחילת שנה.
* מדוע מונים למלכים מחודש ניסן ולא מחודש אחר? רבי יוחנן למד שאין מונים למלכים אלא מניסן מכך שיש היקש בפסוק (בספר מלכים) בין מלכות שלמה ליציאת מצרים (ולומדים מכך ש”מה יציאת מצרים מניסן אף מלכות שלמה מניסן”).
דף ג עמוד א
* “וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד” – מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה רשות להילחם בישראל.
* למילה “כי” במקרא יש ארבע משמעויות אפשריות: אי (אם/כאשר/אשר), דילמא (שמא), אלא, דהא (שהרי).
* הוא סיחון הוא ערד הוא כנען: (1) סיחון – שדומה לסייח במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – ערד שמו. (2) ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען – על שם מלכותו, ומה שמו – סיחון שמו.
* הגמרא מוכיחה שליציאת מצרים מונים מחודש ניסן.
* מאיזה חודש מונין השנים למלכי אומות העולם? רב חסדא מחדש שלמלכי ישראל מונים מחודש ניסן, אבל למלכי אומות העולם מונים מחודש תשרי.
דף ג עמוד ב
* דברים שאמר חנני לנחמיה בכסלו, אמרן נחמיה למלך בניסן.
* האם כורש מלך כשר היה? בתחילה כן לפיכך מנו לו כמלכי ישראל (מחודש ניסן), אך לאחר שהחמיץ (נעשה רשע) מנו לו כמלכי אומות העולם (מחודש תשרי).
* הוא כורש הוא דריוש הוא ארתחשסתא: כורש – שמלך כשר היה, ארתחשסתא – על שם מלכותו, ומה שמו – דריוש שמו.
דף ד עמוד א
* הגמרא מביאה ארבעה מקורות לכך שכורש החמיץ (נעשה רשע) [ולמסקנת הגמרא: המקור הרביעי אינו מוכיח זאת בוודאות].
* האומר “סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא” – הרי זה צדיק גמור (בישראל, אך לא בעובדי כוכבים).
* במשנה (בתחילת המסכת) נאמר שבאחד בניסן ראש השנה לרגלים, ורב חסדא מבאר שהכוונה היא לכך שרגל שהוא בחודש הנכנס באחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים.
* מה הנפקא מינה שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים? נָפְקָא מִינַּהּ לְנוֹדֵר לְמֵיקַם עֲלֵיהּ בְּבַל תְּאַחֵר.
דף ד עמוד ב
* מתי עוברים על בל תאחר ? בברייתא מובאות חמש שיטות תנאים מתי עוברים על בל תאחר (והגמרא מבארת את המקור מהפסוקים לשיטות השונות) – לדעת ת”ק: לאחר שעוברים שלושה רגלים, לדעת רבי שמעון: לאחר שעוברים שלושה רגלים כסדרן וחג המצות תחילה, לדעת רבי מאיר: לאחר שעובר רגל אחד, לדעת רבי אליעזר בן יעקב: לאחר שעוברים שני רגלים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לאחר שעובר חג סוכות.
* מניין לומדים שלחג שבועות יש תשלומין כל שבעה? וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַאי בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת מַאי דָּרְשׁוּ בֵּיהּ מִיבְּעֵי לְהוּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מִנַּיִין לַעֲצֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבוּעוֹת וּבְחַג הַסּוּכּוֹת מַקִּישׁ חַג הַשָּׁבוּעוֹת לְחַג הַמַּצּוֹת מָה חַג הַמַּצּוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה אַף חַג הַשָּׁבוּעוֹת יֵשׁ לוֹ תַּשְׁלוּמִין כׇּל שִׁבְעָה. וְלַיקִּשׁ לְחַג הַסּוּכּוֹת מָה לְּהַלָּן שְׁמוֹנָה אַף כָּאן שְׁמוֹנָה שְׁמִינִי רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.
* שמיני עצרת – רגל בפני עצמו לענין פז”ר קש”ב (פייס, זמן, רגל, קרבן, שירה, ברכה), אך לא לעניין תשלומין.
* תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
דף ה עמוד א
* מה המקור לכך שחג הסוכות טעון “לינה”? (היינו שהעולה לירושלים ביום טוב הראשון צריך להישאר ללון בירושלים בליל מוצאי יום טוב הראשון) הוא מ’היקש’ לחג הפסח.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת ת”ק ורבי שמעון לכך שיש תשלומין לעצרת. [ הלומדים מן הפסוק ״בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות״ (דברים טז, טז), כי אינו עובר ב״בל תאחר״ אלא לאחר שעברו שלושה רגלים (כל אחד כשיטתו), אם כן דין תשלומין לעצרת מנא להו]
* בספירת העומר מצוה למנות גם את הימים וגם את השבועות (“מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי”).
* הגמרא מתקשה מדוע הברייתא (בדף הקודם) שעסקה בדין בל תאחר ציינה גם את קרבן פסח, ומביאה שני תירוצים. [ וּפֶסַח בַּר מִיקְרַב בִּרְגָלִים הוּא פֶּסַח זִימְנָא קְבִיעָא לֵיהּ אִי אַקְרְבֵיהּ אַקְרְבֵיהּ וְאִי לָא אַקְרְבֵיהּ אִידְּחִי לֵיהּ. אָמַר רַב חִסְדָּא פֶּסַח כְּדִי נַסְבֵהּ. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר מַאי פֶּסַח שַׁלְמֵי פֶסַח. אִי הָכִי הַיְינוּ שְׁלָמִים תְּנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח וּתְנָא שְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת עַצְמָן סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּמֵחֲמַת פֶּסַח קָאָתוּ כפסח דמו קָא מַשְׁמַע לַן]
דף ה עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שעוברים בבל תאחר על כל מה שהברייתא (בדף הקודם) ציינה. נאמר, ״כי תדר נדר לה׳ אלוהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה׳ אלהיך מעמך והיה בך חטא ״(דברים כג, כב)
* חילופי עולה ושלמים (כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בה ואח”כ נמצאת הראשונה) – קרבה.
* חילופי חטאת (שכיפרו בעליה) – מתה.
* תודה שנתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן – חברתה אין לה תקנה.
* קרבן שעבר עליו בבל תאחר אינו נפסל בכך להקרבה.
דף ו עמוד א
* אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון (של גזל-רש”י, של נדר-תוס’) ואין לו – אך בעוון של ‘בל תאחר’ אין אשתו מתה.
* “יַקְרִיב אוֹתוֹ” מלמד שכופים אותו, יכול בעל כרחו? תלמוד לומר “לִרְצוֹנוֹ” – הא כיצד? כופים אותו עד שיאמר רוצה אני.
* יש שני מקורות לכך שכופים את הנודר לקיים את נדרו – אחד עבור מקרה שאמר ולא הפריש ואחד עבור מקרה שהפריש ועדיין לא הקריב.
* אי זהו נדר? האומר הרי עלי עולה, ואי זו היא נדבה? האומר הרי זו עולה; ומה בין נדר לנדבה? נדר – מת או נגנב חייב באחריותו, ובנדבה – לא חייב באחריותה.
* אם נדר לתת צדקה – מיד כשיכול לתת את הצדקה ולא נותן, עובר על בל תאחר.
* כיון שעבר עליו רגל אחד (ולא הקריב את קרבנו שנדר) – מיד עובר בעשה.
דף ו עמוד ב
* כיון שעברו עליו שלושה רגלים (ולא הקריב את קרבנו שנדר) – בכל יום ויום עובר בבל תאחר.
* בברייתא מובא ש”אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא שלושה רגלים או שלושה רגלים בלא שנה, עובר בבל תאחר”, והגמרא מבררת כיצד תיתכן מציאות שעברה שנה בלא שלושה רגלים.
* יורש אינו מצווה בבל תאחר על נדר של אביו שנפטר.
* אביי טוען שלדעת רבי זירא גם אשה מצווה על בל תאחר.
* לבכור תם מונים שנה לעניין בל תאחר מיום שראוי לקרבן (מהיום השמיני ללידתו), ולבכור בעל מום (שידוע שכלו לו חודשיו) מונים שנה מיום לידתו.
דף ז עמוד א
* תָּנוּ רַבָּנַן בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָחֳדָשִׁים וּלְעִיבּוּרִין וְלִתְרוּמַת שְׁקָלִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים. הברייתא מוסיפה על האמור במשנה, שא’ בניסן הוא ראש השנה גם לחודשים ולהפסקת עיבורין ולתרומת שקלים, ויש אומרים אף לשכירות בתים. (והגמרא מבארת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה).
* “דבר זה (שא’ בניסן ראש השנה לחודשים) – מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי קבלה למדנו”. (והגמרא מביאה ששה מקורות מדברי קבלה לכך).
* שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום.
* קרבנות צבור הבאים באחד בניסן – מצוה להביא מן החדש, ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה.
* יחיד שהתנדב בהמות משלו לקרבן צבור – כשרים הקרבנות הללו, ובתנאי שימסרם לצבור.
דף ז עמוד ב
* המשכיר בית לחברו לשנה – מונה שנים עשר חודש מיום ליום, ואם אמר לו “לשנה זו” – אפילו לא עמד אלא באחד באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה.
* אדם לא טורח לשכור בית לפחות משלושים יום.
* באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה
* הברייתא מוסיפה על האמור במשנה שששה עשר בניסן ראש השנה לעומר וששה בסיון ראש השנה לשתי הלחם (והגמרא מבררת מדוע כל אלו לא הוזכרו במשנה).
דף ח עמוד א
* מה טעם המחלוקת אם באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה או באחד בתשרי? הָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ (דברים י״ד:כ״ב) – בִּשְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד מַעְשַׂר בְּהֵמָה וְאֶחָד מַעֲשֵׂר דָּגָן. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן, מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה סָמוּךְ לִגְמָרוֹ עִישּׂוּרוֹ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבְרִי: מַקִּישׁ מַעְשַׂר בְּהֵמָה לְמַעֲשֵׂר דָּגָן, מָה מַעֲשֵׂר דָּגָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי, אַף מַעְשַׂר בְּהֵמָה רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ תִּשְׁרִי.
* באחד בתשרי ראש השנה לשנים למאי הלכתא? הגמרא מביאה שלושה פירושים לדברי המשנה (בתחילת המסכת) “באחד בתשרי ראש השנה לשנים”: (1) למניין שנות מלכות המלך (מלכי אומות העולם) המוזכר בשטרות. (2) לתקופה (לתקופת חמה ולבנה – לומר שמונין לברייתן והילוכן של תקופת החמה ומולדות הלבנה מתשרי). (3) לדין (שהקב”ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא).
* מניין יודעים שבתשרי הוא יום הדין? רב נחמן בר יצחק אמר לדין דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים י״א:י״ב) מראשית השנה נידון מה יהא בסופה ממאי דתשרי הוא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פ״א:ד׳) איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב (תהלים פ״א:ה׳).
דף ח עמוד ב
* “כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב” – מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסים לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החדש.
* הקב”ה דן את ישראל לפני אומות העולם.
* הטעם לכך ש”מלך וציבור – מלך נכנס תחילה לדין” הוא או כי אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין בחוץ, או כדי שלא ירבה חרון אף על המלך בשביל עוונות הציבור.
* שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לשמיטין. ושואלים: מנלן? הגמרא מבררת את המקור לכך ששנת השמיטה מתחילה בא’ בתשרי (ולא בא’ בניסן). דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ (ויקרא כ״ה:ד׳) וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה (דברים י״א:י״ב) ולגמור שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות י״ב:ב׳) דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים.
* עוד שנינו במשנה כי אחד בתשרי הוא ראש השנה ליובלות. ושואלים: וכי יובלות באחד בתשרי הוא תחילתם?היובל מתחיל ביום כפור, אך לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היובל מתחיל כבר בראש השנה (לעניין זה שהעבדים לא משתעבדים יותר לאדוניהם).
(ב) בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים ל״ג:ט״ו). ובחג נדונין על המים.
(ג) על ששה חדשים השלוחין יוצאין, על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסלו מפני חנכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קים, יוצאין אף על איר מפני פסח קטן.
(ד) על שני חדשים מחללין את השבת, על ניסן ועל תשרי, שבהן השלוחין יוצאין לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קים, מחללין אף על כלן מפני תקנת הקרבן.
(ה) בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל, מחללין עליו את השבת, רבי יוסי אומר, אם נראה בעליל, אין מחללין עליו את השבת.
(ו) מעשה שעברו יותר מארבעים זוג, ועכבן רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל, אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילן לעתיד לבא.
(ז) אב ובנו שראו את החדש, ילכו. לא שמצטרפין זה עם זה, אלא שאם יפסל אחד מהן, יצטרף השני עם אחר. רבי שמעון אומר, אב ובנו וכל הקרובין, כשרין לעדות החדש. אמר רבי יוסי, מעשה בטוביה הרופא, שראה את החדש בירושלים, הוא ובנו ועבדו משחרר, וקבלו הכהנים אותו ואת בנו, ופסלו את עבדו. וכשבאו לפני בית דין, קבלו אותו ואת עבדו, ופסלו את בנו.
(ח) אלו הן הפסולין, המשחק בקביא, ומלוי ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית, ועבדים. זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשרה לה, אף הן אינן כשרים לה.
(ט) מי שראה את החדש ואינו יכול להלך, מוליכין אותו על החמור, אפלו במטה. ואם צודה להם, לוקחין בידם מקלות. ואם היתה דרך רחוקה, לוקחין בידם מזונות, שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש, שנאמר: אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם במועדם (ויקרא כ״ג:ד׳).
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם