מסכת עדויות , פרק א

(א) שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. והלל אומר: מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה.
וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.
כל אשה שיש לה וסת, דיה שעתה.
והמשמשת בעדים, הרי זו כפקידה, ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.

• המשנה עוסקת באישה שראתה דם, והשאלה היא ממתי מטמאים למפרע את הטהרות שבהן עסקה.
• שמאי – “דיין שעתן”: האישה מטמאה רק משעת ראיית הדם ואילך, ואין מטמאים את הטהרות שבהן עסקה קודם לכן.
• הלל – “מפקידה לפקידה”: מטמאים למפרע עד לבדיקה האחרונה שבה נמצאה טהורה,
  אפילו אם עברו ימים רבים מאז אותה בדיקה.
• חכמים: מטמאים למפרע לכל היותר מעת לעת – 24 שעות. אם הבדיקה האחרונה הייתה בתוך 24 השעות האחרונות,
  מטמאים רק עד אותה בדיקה. כלומר, הולכים לפי פרק הזמן הקצר יותר.
• אישה שיש לה וסת קבוע – דיה שעתה, ואין מטמאים אותה למפרע.
• “המשמשת בעדים” – הבדיקה נחשבת כפקידה, ולכן היא מצמצמת את הזמן שבו מטמאים למפרע.

(ב) שמאי אומר, מקב לחלה. והלל אומר, מקבים. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חיבים בחלה.
ומשהגדילו המדות אמרו, חמשת רבעים חיבין. רבי יוסי אומר, חמשה, פטורין. חמשה ועוד, חיבין.

• המשנה עוסקת בשיעור העיסה שמתחייבת בהפרשת חלה.
• שמאי: כבר מעיסה שיש בה שיעור של קב אחד חייבים להפריש חלה.
• הלל: החיוב מתחיל רק כאשר יש בעיסה שני קבים.
• חכמים: לא כדברי שמאי ולא כדברי הלל, אלא שיעור החיוב הוא קב ומחצה.
• לאחר שהגדילו את המידות, השתנה אופן חישוב השיעור, ואמרו ששיעור של חמשת רבעים חייב בחלה.
• רבי יוסי: שיעור של חמשה עדיין פטור, ורק כאשר יש חמשה ועוד מתחייבים בחלה.

(ג) הלל אומר, מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, אלא שאדם חיב לומר בלשון רבו. ושמאי אומר, תשעה קבין.
וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים
והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקימו חכמים את דבריהם.

• המשנה עוסקת בכמות המים השאובים הפוסלת את המקווה.
• הלל: שיעור המים השאובים הפוסלים את המקווה הוא מלא הין.
• הלל השתמש בלשון “הין”, אף שהיא מידה שאינה רגילה בלשון המשנה, משום שאדם חייב לומר בלשון רבו – כלומר, למסור את הדברים כפי שקיבל אותם מרבו.
• שמאי: שיעור המים השאובים הפוסלים את המקווה הוא תשעה קבין.
• חכמים: לא קיבלו את שיעורו של הלל ולא את שיעורו של שמאי.
• שני גרדיים – אורגים משער האשפות שבירושלים העידו בשם שמעיה ואבטליון שקיבלו מהם כי שלושה לוגין של מים שאובים פוסלים את המקווה.
• חכמים קיבלו את עדותם וקיימו את דבריהם: שיעור המים השאובים הפוסלים את המקווה הוא שלושה לוגין.

(ד) ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה, ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו, שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם.

• לאחר שבמשניות הקודמות הובאו דעותיהם של שמאי והלל שלא התקבלו להלכה, המשנה שואלת: מדוע בכלל היה צורך להזכיר את דבריהם?
• התשובה היא שהדעות נכתבו כדי ללמד את הדורות הבאים שלא יתעקש אדם לעמוד על דעתו כאשר מתברר לו שיש לקבל דעה אחרת.
• שמאי והלל מכונים כאן “אבות העולם”, ואף על פי כן הם לא עמדו על דבריהם כאשר דבריהם לא התקבלו. מכאן לומדים יסוד בדרך המחלוקת: גם אדם גדול צריך להיות מוכן לקבל את האמת ולא להתעקש על דעתו.

(ה) ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרבין, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרבין. שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמך עליו,
שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל דבריו, עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.

• המשנה שואלת: מדוע מזכירים במשנה את דעת היחיד, כאשר הוא חולק על הרבים וההלכה נקבעה כדעת הרבים?
• התשובה היא ששומרים גם את דעת היחיד, כדי שאם בעתיד בית דין אחר יראה את דברי היחיד ויסמוך עליו, דעתו תהיה ידועה לפניו.
• המשנה מלמדת כלל: בית דין אינו יכול לבטל את דבריו של בית דין שקדם לו, אלא אם כן הוא גדול ממנו גם בחכמה וגם במניין.
• אם בית הדין החדש גדול יותר בחכמה בלבד, אך לא במניין – אינו יכול לבטל את דברי בית הדין הקודם.
• וכן אם הוא גדול יותר במניין בלבד, אך לא בחכמה – אינו יכול לבטל את דבריו. נדרשים שני התנאים יחד: חכמה ומניין.

(ו) אמר רבי יהודה, אם כן למה מזכירין דברי היחיד בין המרבין לבטלה. שאם יאמר האדם כך אני מקבל, יאמר לו, כדברי איש פלוני שמעת.

• רבי יהודה נותן טעם אחר לשאלה שבמשנה הקודמת: מדוע מזכירים את דעת היחיד, אף שההלכה נקבעה כדעת הרבים?
• לדעת רבי יהודה, דעת היחיד נזכרת כדי שאם בעתיד יבוא אדם ויאמר: “כך אני מקובל מרבותיי”, יהיה אפשר לזהות מאין הגיעה המסורת שלו.
• אומרים לו: “כדברי איש פלוני שמעת” – כלומר, המסורת שקיבלת אכן קיימת, אך היא דעת היחיד שנדחתה מפני דעת הרבים.
• נמצא שלדעת רבי יהודה, הזכרת דעת היחיד נועדה לשמר ולזהות את הדעות שנמסרו במסורת, גם כאשר לא נפסקה הלכה כמותן.

(ז) בית שמאי אומרים, רבע עצמות מן העצמים, בין משנים בין משלשה. ובית הלל אומרים, רבע עצמות מן הגויה, מרב הבנין או מרב המנין. שמאי אומר, אפלו מעצם אחד.

• המשנה עוסקת ברבע הקב של עצמות מת, שהוא שיעור המטמא בטומאת אוהל, ובשאלה מאילו עצמות צריך להיות מורכב שיעור זה.
• בית שמאי: רבע הקב מטמא כאשר הוא מורכב מעצמות של המת, בין אם מקורן בשתי עצמות ובין אם בשלוש עצמות.
• בית הלל: אין די בכך שיש רבע הקב עצמות, אלא הן צריכות להיות “מן הגויה” – מעצמות הנחשבות עיקר גוף האדם: מרוב הבניין או מרוב המניין.
• רוב הבניין – רוב מבנה גופו של האדם; רוב המניין – רוב מספר עצמותיו.
• שמאי: מחמיר יותר וסובר שאפילו אם כל שיעור רבע הקב הגיע מעצם אחת בלבד – הוא מטמא.

(ח) כרשיני תרומה, בית שמאי אומרים, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטמאה. בית הלל אומרים, שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטמאה.
שמאי אומר, יאכלו צריד. רבי עקיבא אומר, כל מעשיהם בטמאה.

• המשנה עוסקת בכרשיני תרומה – מין קטנית המשמש בעיקר למאכל בהמה, ובשאלה באילו שלבים של הכנתם יש להקפיד שלא ייטמאו.
• בית שמאי: את הכרשינים שורין ושפין בטהרה – גם השרייתם במים וגם שפשופם והכנתם צריכים להיעשות כשהם טהורים. אולם לאחר מכן מותר להאכילם לבהמה בטומאה.
• בית הלל: רק השרייה צריכה להיעשות בטהרה. את השפשוף אפשר כבר לעשות בטומאה, וכן מותר להאכילם לבהמה בטומאה.
• שמאי – “יאכלו צריד”: אין לשרות את הכרשינים במים כלל, אלא יש להאכילם יבשים, וכך נמנעים מלהכשירם לקבל טומאה.
• רבי עקיבא: מקל יותר וסובר שכל הפעולות הנעשות בכרשיני התרומה יכולות להיעשות בטומאה.

(ט) הפורט סלע ממעות מעשר שני, בית שמאי אומרים, בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים, בשקל כסף ובשקל מעות. רבי מאיר אומר, אין מחללין כסף ופרות על הכסף. וחכמים מתירין.

• המשנה עוסקת באדם שיש בידו מעות של מעשר שני, ורוצה לפרוט מטבע של סלע למטבעות קטנים יותר.
• בית שמאי: רשאי לפרוט את כל הסלע למעות – מטבעות קטנים.
• בית הלל: לא יפרוט את כל הסלע למטבעות קטנים, אלא ישאיר
  שקל אחד בכסף ושקל אחד במעות. כלומר, חצי מהסלע יישאר במטבע גדול וחצי ייפרט למטבעות קטנים.
• בהמשך המשנה מובאת מחלוקת נוספת בעניין חילול מעשר שני: אדם שיש בידו גם כסף של מעשר שני וגם פירות של מעשר שני, ורוצה להעביר את קדושתם לכסף אחר.
• רבי מאיר: אין מחללים יחד כסף ופירות על כסף אחר.
• חכמים: מתירים לחלל את הכסף ואת הפירות יחד על מטבע כסף אחר.

(י) הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים, בכל הסלע מעות, ובית הלל אומרים, בשקל כסף ובשקל מעות. הדנים לפני חכמים אומרים, בשלשה דינרים כסף ובדינר מעות. רבי עקיבא אומר, בשלשה דינרים כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. ורבי טרפון אומר, ארבעה אספרי כסף. שמאי אומר, יניחנה בחנות ויאכל כנגדה.

• המשנה ממשיכה לעסוק במעות מעשר שני, אך הפעם מדובר באדם הנמצא בירושלים ורוצה לפרוט סלע של מעשר שני למטבעות קטנים, כדי שיוכל להשתמש בהם לקניית מאכלים.
• בית שמאי: יכול לפרוט את כל הסלע למעות קטנות.
• בית הלל: יפרוט רק חצי מן הסלע – שקל יישאר כסף ושקל יהיה מעות קטנות.
• הדנים לפני חכמים: ישאיר שלושה דינרים בכסף ויפרוט דינר אחד למעות.
• רבי עקיבא: ישאיר שלושה דינרים בכסף, ואת הדינר הרביעי יחלק: רביעית ממנו בכסף ורביעית ממנו במעות.
• רבי טרפון: אומר ארבעה אספרי כסף – שיעור נוסף של מטבעות כסף שיש לפרוט לצורך השימוש במעות המעשר.
• שמאי – “יניחנה בחנות ויאכל כנגדה”: מציע דרך אחרת: יניח את המטבע אצל בעל החנות, ויקנה ויאכל כנגד שוויה בהדרגה, במקום לפרוט אותה למעות קטנות.

(יא) כסא של כלה שנטלו חפוייו, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין. שמאי אומר, אף מלבן של כסא טמא. כסא שקבעו בערבה, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין. שמאי אומר, אף העשוי בה.

• המשנה עוסקת בטומאת כלים של כיסאות, ובשאלה מתי הכיסא עדיין נחשב כלי הראוי לקבל טומאה.
• כיסא של כלה שנטלו חיפוייו: מדובר בכיסא שהוסרו ממנו החלקים המצפים או המקשטים אותו. בית שמאי מטמאים – הכיסא עדיין נחשב כלי, ואילו בית הלל מטהרים.
• שמאי: מוסיף שאפילו מלבן של כיסא – המסגרת המרובעת של הכיסא – נחשבת כלי ומקבלת טומאה.
• במקרה נוסף, כיסא שקבעו בערבה – כיסא שחיברו אותו לערבה, כלומר לספינה – נחלקו שוב בית שמאי ובית הלל.
• בית שמאי: הכיסא עדיין מקבל טומאה. בית הלל: הכיסא טהור.
• שמאי – “אף העשוי בה”: אפילו כיסא שנעשה מלכתחילה כחלק מן הערבה נחשב לדעת שמאי כלי המקבל טומאה.

(יב) אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי. האשה שבאה ממדינת הים ואמרה מת בעלי, תנשא. מת בעלי, תתיבם. ובית הלל אומרים, לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד. אמרו להם בית שמאי, אחת הבאה מן הקציר ואחת הבאה מן הזיתים ואחת הבאה ממדינת הים, לא דברו בקציר אלא בהוה. חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. בית שמאי אומרים, תנשא ותטל כתבתה. ובית הלל אומרים, תנשא ולא תטל כתבתה. אמרו להם בית שמאי, התרתם את הערוה החמורה, לא תתירו את הממון הקל. אמרו להם בית הלל, מצינו שאין האחים נכנסין לנחלה על פיה. אמרו להם בית שמאי, והלא מספר כתבתה נלמד, שהוא כותב לה, שאם תנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליך. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

• מכאן מתחילה המשנה להביא מקרים שבהם בית הלל חזרו מדעתם והורו כדברי בית שמאי.
• המקרה הראשון עוסק באישה שבעלה הלך למקום אחר, והיא חזרה ואמרה “מת בעלי”. לפי בית שמאי מאמינים לדבריה: אם היא יכולה להינשא לאחר – תינשא; ואם עליה להתייבם – תתייבם.
• בית הלל סברו בתחילה שהדין נאמר דווקא באישה שבאה מן הקציר, משום שכך היה המקרה שעליו שמעו את ההלכה.
• בית שמאי השיבו שאין הבדל בין אישה שבאה מן הקציר, מן הזיתים או ממדינת הים. הקציר הוזכר רק משום “שדיברו בהווה” – המקרה שהיה מצוי, ולא כדי להגביל את הדין דווקא אליו. בעקבות טענה זו חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
• לאחר מכן נחלקו בעניין נוסף: בית שמאי אומרים שהאישה לא רק רשאית להינשא, אלא גם גובה את כתובתה על סמך דבריה. בית הלל סברו בתחילה שהיא רשאית להינשא, אך אינה גובה את כתובתה.
• בית שמאי טענו: אם סמכנו על דבריה כדי להתיר איסור ערווה החמור ולהתיר לה להינשא, כל שכן שיש לסמוך על דבריה לעניין הממון הקל ולתת לה את כתובתה.
• בית הלל השיבו שאין זו ראיה, שהרי אחי הבעל אינם יורשים את נחלתו על סמך דברי האישה בלבד. מכאן שלא לכל דיני הממון מקבלים את עדותה.
• בית שמאי השיבו שדין הכתובה שונה, משום שמנוסח הכתובה עצמה נלמד: “שאם תנשאי לאחר, תטלי מה שכתוב ליך” – הזכות לגבות את הכתובה תלויה באפשרותה להינשא לאחר. גם בעניין זה חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: האישה נאמנת להינשא וגם ליטול את כתובתה.

(יג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי, תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם. לשא שפחה, אינו יכול. בת חורין, אינו יכול. לבטל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לא תהו בראה לשבת יצרה. אלא, מפני תקון העולם, כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.

• המשנה עוסקת באדם שהוא חציו עבד וחציו בן חורין, כגון עבד שהיה שייך לשני אדונים ואחד מהם שחרר את חלקו.
• בית הלל: בתחילה סברו שהוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. כך מחלקים את זמנו בין חלק העבדות שבו לבין חלק החירות שבו.
• בית שמאי טענו שפתרון זה אמנם מועיל לאדון – “תקנתם את רבו” – אך אינו פותר את מצבו של העבד עצמו.
• מצד אחד, הוא אינו יכול לשאת שפחה, משום שחציו בן חורין; ומצד שני, אינו יכול לשאת בת חורין, משום שחציו עבד.
• גם להשאיר אותו במצב שבו לא יוכל להקים משפחה אי אפשר, שהרי נאמר: “לא תהו בראה, לשבת יצרה” – הקב”ה ברא את העולם כדי שיהיה מיושב.
• לכן, מפני תיקון העולם, כופים את רבו לשחרר גם את החצי שנותר משועבד, וכך הוא נעשה בן חורין גמור.
• כדי שהאדון לא יפסיד את חלקו, העבד כותב לו שטר חוב על חצי דמיו – כלומר, מתחייב לשלם לו את שווי מחציתו.
• לאחר ששמעו את טענת בית שמאי, חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

(יד) כלי חרס מציל על הכל, כדברי בית הלל. ובית שמאי אומרים, אינו מציל אלא על האכלין ועל המשקין ועל כלי חרס. אמרו להם בית הלל, מפני מה. אמרו להם בית שמאי, מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל, והלא טהרתם אכלים ומשקין שבתוכו. אמרו להם בית שמאי, כשטהרנו אכלים ומשקין שבתוכו, לעצמו טהרנו. אבל כשטהרת את הכלי, טהרת לך ולו. חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

• המשנה עוסקת בכלי חרס סגור הנמצא באוהל המת. כלי חרס שיש עליו צמיד פתיל מציל את מה שבתוכו מטומאת המת, והמחלוקת היא על אילו דברים הוא יכול להגן.
• בית הלל: בתחילה סברו שכלי החרס מציל על כל מה שבתוכו, ולכן הדברים שבתוכו אינם נטמאים בטומאת המת.
• בית שמאי: כלי החרס מציל רק על אוכלים, משקים וכלי חרס, אך אינו מציל על שאר הכלים שבתוכו.
• טעמם של בית שמאי הוא שאנו עוסקים בכלי השייך לעם הארץ, שאינו נאמן על טהרת כליו. לכן מבחינתנו הכלי עצמו נחשב טמא, וכלי טמא אינו יכול לחצוץ בפני הטומאה.
• בית הלל שאלו: אם הכלי נחשב טמא ואינו חוצץ, מדוע אתם מטהרים את האוכלים והמשקים שבתוכו?
• בית שמאי השיבו: כאשר טיהרנו את האוכלים והמשקים, הטהרה מועילה בעיקר לעם הארץ עצמו. אבל אם נטהר גם את הכלים שבתוכו, אותם כלים יוכלו לעבור לאחר מכן לידי אדם המקפיד על טהרה, וכך “טהרת לך ולו”.
• בעקבות טענת בית שמאי, חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי: כלי החרס מציל רק על אוכלים, משקים וכלי חרס.