(א) האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר, לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצאת בהנומא וראשה פרוע, כתבתה מאתים. רבי יוחנן בן ברוקא אומר, אף חלוק קליות ראיה.
(ב) ומודה רבי יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו, שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה הימנו, אינו נאמן.
המשנה מתייחסת לזו ששנינו בפרק א,ו “הנושא את האישה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך, והלה אומר: לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות” – שרבי יהשע חולק על רבן גמליאל ורבי אליעזר וסובר שאינה נאמנת כי ‘לא מפיה אנחנו חיים’ ומתבאר מדברי רבי יהושע שהגם שיש קצת סיוע לדבריה שהיא דוברת אמת, שאילו רצתה לשקר הייתה טוענת טענה פשוטה ומעולה יותר – שמוכת עץ היא מלאחר אירוסה ויתרון מעלה יש בטענה זו שלא נעשה בה שום עבירה כלל אפילו לא באונס- אע”פ כן הוא סובר שאין די בסיוע זה כדי להאמין לה.. במשנתנו יבואר אימתי מודה רבי יהושע שיש להאמין לדברי הטוען טענה כזו , מתוך כך שאילו היה רוצה לשקר היה טוען טענה טובה יותר ..(משנה כפשוטה)
(ג) העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינן נאמנין.
(ד) זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי, הרי אלו נאמנין. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי, צריכים לצרף עמהם אחר, דברי רבי. וחכמים אומרים, אינן צריכין לצרף עמהם אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי.
(ה) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני, אינה נאמנת. אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני, אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים, הרי זו לא תצא.
(ו) שתי נשים שנשבו, זאת אומרת נשביתי וטהורה אני, וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני, אינן נאמנות. ובזמן שהן מעידות זו את זו, הרי אלו נאמנות.
(ז) וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני, אינן נאמנין. ובזמן שהן מעידין זה את זה, הרי אלו נאמנין.
(ח) רבי יהודה אומר, אין מעלין לכהנה על פי עד אחד. אמר רבי אלעזר, אימתי, במקום שיש עוררין. אבל במקום שאין עוררין, מעלין לכהנה על פי עד אחד. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן, מעלין לכהנה על פי עד אחד.
(ט) האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון, מתרת לבעלה. על ידי נפשות, אסורה לבעלה. עיר שכבשה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה, פסולות. ואם יש להן עדים, אפלו עבד, אפלו שפחה, הרי אלו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו. אמר רבי זכריה בן הקצב, המעון הזה, לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו, אין אדם מעיד על ידי עצמו.
(י) ואלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן. נאמן אדם לומר, זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי. זכור הייתי בפלונית שיצתה בהנומא, וראשה פרוע. ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבל לאכל בתרומה. ושהיה חולק עמנו על הגרן. והמקום הזה בית הפרס. ועד כאן היינו באין בשבת. אבל אין אדם נאמן לומר, דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם