תפריט
שורשן של הענווה ושל הגאווה נמצא במחשבתו של האדם ובאופן שבו הוא מפרש את מעלותיו והצלחותיו. ענווה אינה התכחשות לכוחות שה׳ חנן בהם את האדם, וגם אינה דורשת ממנו לחשוב שאין בו חכמה, כישרון או יכולת. עליו להכיר בכוחותיו, לפתח אותם ולהשתמש בהם ככל האפשר למילוי תפקידו; אך יחד עם זאת לזכור שכל מה שיש בו הוא מתנת שמים וחסד מאת ה׳, ולכן אין לו סיבה להתנשא על אחרים.
העניו אינו אומר: „אין בי כוחות”, אלא: „הכוחות שבי הופקדו בידי מאת ה׳ כדי שאשתמש בהם לעבודתו”. ככל שהאדם מכיר במעלותיו, עליו להרגיש לא רק סיפוק אלא גם אחריות גדולה יותר. זו הייתה ענוותנותו של משה רבנו: אף שהכיר במעלותיו הגדולות, הוא הבין שהן ניתנו לו מאת ה׳ ושעליו להשיב עליהן בעבודה גדולה יותר (פלא יועץ, ערך „ענווה”; מסילת ישרים, פרק כ״ב).
כדי לזכות לענווה, ממליץ ה״פלא יועץ״ לאדם לחזור בקביעות על מחשבות נכונות המכניעות את הלב ומונעות ממנו להתגאות:
כל חכמה, כישרון, הצלחה או יכולת שיש בי ניתנו לי מאת הקב״ה. לא אני יצרתי את שכלי, את נטיותיי ואת ההזדמנויות שנקרו בדרכי. לכן עליי להשתמש בהם כראוי, אך איני רשאי לראות בהם סיבה להתנשא על מי שלא קיבל אותם כלים (פלא יועץ, ערך „ענווה”; אורחות צדיקים, שער הענווה).
גם אם התאמצתי ופעלתי להשגת מעלה מסוימת, עצם הכוח להתאמץ, הבריאות, הזמן, ההזדמנות והסיוע להצליח — כולם מאת ה׳. המחשבה הזאת הופכת את ההצלחה מגורם לגאווה לגורם של הכרת הטוב.
ריבוי הכוחות והמעלות אינו רק זכות, אלא גם חובה. מי שקיבל חכמה, יכולת ואפשרויות רבות נדרש להשתמש בהן במידה גדולה יותר. משום כך, אין לאדם למדוד את עצמו רק ביחס לאחרים, אלא ביחס לכוחות שה׳ נתן לו ולתפקיד שהוטל עליו (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
ה״פלא יועץ״ ממשיל זאת לשני אנשים החייבים כסף למלך: אחד חייב אלף דינרי כסף והשני אלף דינרי זהב. אף אם בעל חוב הזהב שילם יותר מחברו, ייתכן שעדיין נשאר חייב סכום גדול יותר. כך ייתכן שאדם עשה יותר מאחרים, אך מפני שקיבל יותר מהם — גם חובתו גדולה יותר.
השאלה הנכונה איננה רק: „האם עשיתי יותר מאחרים?”, אלא: „האם עשיתי כל מה שביכולתי בהתאם למה שקיבלתי?”
האדם אינו צריך לראות במעשיו הטובים הישג עצמאי המחייב את ה׳ לגמול לו. עצם העובדה שזכה להבין, ללמוד תורה ולעשות מצוות היא חסד גדול שנעשה עמו. משום כך אומר האדם: „קטונתי מכל החסדים ומכל האמת” — ככל שה׳ היטיב עמו יותר, כך הוא חש מחויב יותר להודות ולעבוד אותו (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
מכאן שההצלחה אינה צריכה להביא את האדם למחשבה „כמה גדול אני”, אלא למחשבה: „כמה גדולה הטובה שה׳ עשה עמי, וכמה גדולה האחריות המוטלת עליי”.
האדם נוטה להתבונן במעשים הטובים שכבר עשה, אך שוכח את כל מה שהיה מסוגל לעשות ועדיין לא עשה. עליו לבחון לא רק את הישגיו, אלא גם את הפער שבין כוחותיו לבין האופן שבו השתמש בהם.
אפילו אם עשה הרבה, ייתכן שביחס לחכמה, לכוחות ולהזדמנויות שקיבל — הוא עדיין רחוק ממילוי חובתו. בעל „אורחות צדיקים” מלמד שכל המעשים הטובים שהאדם מסוגל לעשות הם כטיפה מן הים לעומת חובתו כלפי הבורא (אורחות צדיקים, שער הענווה).
מחשבה זו אינה באה לבטל את ערכם של המעשים הטובים, אלא למנוע מן האדם לנוח על הישגיו ולהרגיש שכבר הגיע לשלמות.
כאשר בני אדם מכבדים ומשבחים אותי, עליי לזכור שהם רואים רק חלק ממעשיי ואינם מכירים את כל חולשותיי, טעויותיי ומחדליי. אני מכיר את עצמי מבפנים ויודע כמה דברים עדיין טעונים תיקון (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
הכבוד שאני מקבל אינו הוכחה לכך שאני שלם. ייתכן שאילו המכבדים היו מכירים את כל מה שאני יודע על עצמי, דעתם הייתה שונה. מחשבה זו מסייעת לאדם שלא להסתנוור מתדמיתו בעיני הבריות.
גם הרמח״ל מלמד שהדרך לקניית הענווה היא שהאדם יתבונן בחסרונותיו ובמגבלותיו, ולא יתעלם מהם בשעה שהוא רואה את מעלותיו (מסילת ישרים, פרק כ״ב).
העובדה שחסרונותיי אינם גלויים לאחרים ושהם ממשיכים לכבד אותי היא עצמה חסד מאת ה׳. הקב״ה מכסה את פגמיי ומאפשר לי לשמור על שמי ועל מעמדי, ולכן הכבוד צריך לעורר בי הכרת הטוב ולא גאווה (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
במקום לחשוב: „מכבדים אותי מפני שאני ראוי לכך”, נכון יותר לחשוב: „ה׳ מרחם עליי ואינו מגלה לאחרים את כל חסרונותיי”.
גם אם אדם מכיר בכך שהוא בעל מעלה מסוימת שאין בחברו, אין הוא יודע מהו ערכו הכולל של האחר לפני הקב״ה. ייתכן שחברו מתמודד עם ניסיונות קשים יותר, שקיבל פחות כלים, או שיש בו מעלות נסתרות שאינן נראות כלפי חוץ.
הרמב״ן מדריך לחשוב שכל אדם עשוי להיות גדול ממנו: אם האחר חכם או עשיר — יש לכבדו על מעלתו; ואם הוא עני או חסר חכמה — ייתכן שהוא זכאי יותר ואני חייב יותר, מפני שאם הוא חוטא הדבר נובע מחוסר ידיעה, ואילו אני עלול לחטוא למרות ידיעותיי (איגרת הרמב״ן).
לפיכך, אין לאדם אפשרות אמיתית לערוך השוואה מלאה בינו לבין אחרים, שכן רק הקב״ה מכיר את הכוחות, הניסיונות והשליחות של כל אחד.
האדם הוא נברא מוגבל, חייו חולפים, כוחו אינו עומד לו לעולם והשגתו חלקית. אפילו הגבורים, החכמים והמפורסמים אינם נותרים בעולם לנצח. ההתבוננות בארעיות האדם מחזירה את הישגיו למקומם הנכון ומונעת ממנו לראות את עצמו כמציאות עצמאית ובלתי מוגבלת (פלא יועץ, ערך „ענווה”; אורחות צדיקים, שער הענווה).
אין מטרת המחשבה הזאת להשפיל את האדם או להביאו לעצבות, אלא להזכיר לו את מקומו: הוא בעל ערך ושליחות, אך הוא גם נברא התלוי בכל רגע בחסדי ה׳.
מכיוון שהגאווה חודרת ללבו של האדם גם בזמן שהוא לומד תורה, מלמד אחרים או עושה מעשים טובים, אין די בחשבון שכלי. על האדם לבקש מהקב״ה שיעזור לו לעבוד לשם שמים ויציל אותו מן הרצון בכבוד ובגדולה (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
הזהירות נחוצה במיוחד בשעה שהאדם דורש ברבים, מצליח או מקבל כבוד. דווקא ברגעים אלו עליו לעצור, להזכיר לעצמו שהצלחתו באה מאת ה׳ ולהתפלל שלא תביא אותו לידי גאווה.
אף שעבודת הענווה מתחילה במחשבה, עליה להתבטא גם במעשים: לא לרדוף אחר הכבוד, לא להקפיד על כל פגיעה, להעביר על המידות, להימנע מכעס ולנהוג בכבוד כלפי כל אדם (פלא יועץ, ערך „ענווה”).
בעל „אורחות צדיקים” מוסיף שלעתים אין די במחשבה בלבד. מי שהתרגל לרדוף אחר כבוד צריך לתרגל בפועל התנהגות הפוכה, עד שהגאווה תיחלש בלבו. המעשים החיצוניים משפיעים בהדרגה גם על המחשבה ועל הנפש (אורחות צדיקים, שער הגאווה).
הענווה אינה מבטלת את כוחותיו של האדם, אלא מעניקה להם משמעות נכונה. האדם העניו יודע שיש בו מעלות, אבל זוכר:
הכוחות ניתנו לו מאת ה׳.
המעלות מטילות עליו אחריות ולא מקנות לו עליונות.
ככל שקיבל יותר, כך גם חובתו גדולה יותר.
עדיין לא מילא את כל מה שהוא מסוגל לעשות.
אין הוא מכיר את מלוא מעלותיהם וניסיונותיהם של אחרים.
הכבוד שהוא מקבל אינו מוכיח שהוא שלם.
גם הצלחתו וגם שמו הטוב הם מחסדי ה׳.
משפט לזכירה:
העניו אינו מתכחש לכוחותיו; הוא מכיר בהם, משתמש בהם ומודה עליהם — אך אינו שוכח לרגע ממי קיבל אותם ולשם מה ניתנו לו.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם