תפריט
סימן קע (קדש עצמך)– דברי מוסר שינהג אדם בסעודה, ובו כ״ב סעיפים
(א) אין משיחין בסעדה, שמא יקדים קנה לושט; ואפ׳ מי שנתעטש (פי׳ שטארנודאר״י בלע״ז) בסעדה, אסור לומר לו: אסותא;
היו מסבין בסעדה ויצא אחד מהם להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כלם, שלא יחשדוהו שלא נטל; {הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טנפת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (הגהות אשרי פ״ב דברכות).} והני מילי לשתות, אבל לאכל נוטל אפלו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא (פי׳ שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה. ואם דבר עם חברו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו.
{הגה: והא דבעינן נטילה לשתיה הינו בתוך הסעדה, דחישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתיה ((הר״י סוף פרק אלו דברים ורש״י פרק אמר להם הממנה).}
מ”ב – אין משיחין בסעודה – אפילו בד״ת ודוקא בשעת אכילה גופא ומשום סכנה וכדלקמיה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר ומצוה על כל אדם ללמוד תורה על שלחנו שכל שלחן שלא אמרו עליו ד״ת כאלו אכלו מזבחי מתים וכתב בשל״ה דילמוד משנה או הלכה או אגדה או ספרי מוסר ואינו יוצא במה שמברך בהמ״ז ועכ״פ יאמר איזה מזמור וטוב לומר אחר ברכת המוציא מזמור ה׳ רועי לא אחסר דהוא ד״ת ותפלה על מזונותיו
(ב) שנים ממתינים זה את זה בקערה, שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חברו מפסיק מלאכל עד שיגמר השתיה; אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
לדוגמא- קערת אביטח/ פיסטוקים וכדומה
מ”ב– לשתות – וה״ה לדבר אחר. אין דרך ארץ לת״ח לשתות מים בפני רבים אלא יהפוך פניו לצד אחר וי״א דדוקא שלא בשעת סעודה אבל בשעת סעודה שרי ושאר משקין מותר בכל גווני. בש״ס כתובות ס״ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה״ה בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה [מ״א]
(ג) משירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש; אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו.
(ד) אין מסתכלין בפני האוכל ולא במנתו, שלא לבישו.
(ה) הנכנס לבית, כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה.
מ”ב– עיין בבגדי ישע שמצדד דהיינו דוקא זולת אכילה ושתיה אבל באכילה ושתיה אם אינו תאב לאכול ולשתות יותר והבעה״ב מפצירו לזה אינו מחוייב כדי שלא יזיק לו האכילה ואין בזה מניעת כבוד לבעה״ב אם אינו עושה כדבריו ע״ש.
ביאור הלכה– בקצת נוסחאות בש״ס פסחים (דף פז.) איתא חוץ מצא ועיין בב״ח שפירש כל שירות שיאמר לו בעה״ב שיעשה בתוך ביתו יעשה חוץ מצא כלומר אם יאמר לו שישרת אותו ביציאה חוץ לבית כגון לשלחו לשוק אין צריך לשרתו בכך כי אין זה כבודו לילך לשווקים והעתיקו המ״א וע״ש עוד ביאור:
(ו) לא יהא אדם קפדן (פי׳ כעסן או רגזן) בסעדה.
מ”ב- מפני שמונע בני ביתו לתת כלום לעניים מפני יראת קפדנותו ועוד כי האורחים ובני ביתו מתביישים אז לאכול כי יחושו פן יתרגש ויקפיד על אכילתן.
(ז) לא יאכל אדם פרוסה כביצה, ואם אכל הרי זה גרגרן.
(ח) לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה הרי זה גרגרן; שנים, דרך ארץ; שלשה, הרי זה מגסי הרוח. {הגה: ומיהו כוס קטן מאד, מתר לשתותו בבת אחת (בית יוסף); וכן גדול מאד, בשלשה או ארבעה פעמים (דברי עצמו).}
(ט) לא יאכל שום או בצל מראשו, אלא מעליו; ואם אכל, הרי זה רעבתן. {הגה: ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחז המאכל בידו אחת ויתלש ממנו בידו השניה (טור).}
(י) לא ישך פרוסה ויניחנה על גבי השלחן.
שו”ע כפשוטו- על גבי השולחן – כי הפת הנגוסה מאוסה בעיני המסובים.
(יא) לא ישתה אדם שני כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון, מפני שנראה כגרגרן.
(יב) שנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה; והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.
מ”ב- הגדול פושט וכו׳ – אפילו בדאיכא קערות טובא לא יפשוט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט תחלה לקערה שלפניו וה״ה במניחין פירות לפני כל אחד ואחד שיפשוט הגדול ידיו תחלה
(יג) הנכנס לבית לא יאמר: תנו לי לאכל, עד שיאמרו הם. {הגה: לא יאמר אדם לחברו: בא ואכל עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאלו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילהו יותר ואית ביה משום רבית; אבל מתר לומר לו: בא ואכל עמי ואאכל עמך בפעם אחרת, ומתר לאכל עמו אחר כך אפלו בסעדה יותר גדולה (דברי עצמו לפי׳ הטור).}
(יד) לא יפרס אדם פרוסה על גבי הקערה, אבל מקנח הקערה בפרוסה.
(טו) לא ילקט פרורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פי׳ מטריד) דעתו של חברו; ולא ישך פרוסה ויתננה לפני חברו או לתוך הקערה, לפי שאין דעת כל הבריות שוה.
(טז) לא ישתה מהכוס ויתן לחברו, מפני סכנת נפשות.
(יז) ולא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
(יח) הנכנס לסעדה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקול בסעדה, אלא יקחנו ויניחנו ואחר כך יתננו לו.
(יט) אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים לטל מלפניהם ולתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית.
(כ) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסבין בסעדה אלא אם כן יודעים מי מסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעדה.
(כא) השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אף על פי שלא נתנו לו רשות; היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אלא אם כן נתנו לו רשות.
(כב) אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתית חברך, קנח מקום נשיקת הפה משום מאוס, ולא תשפך משום בל תשחית אבל אחר שתית מים שפך מהם דרך שם. {הגה: אחר כל אכילתך אכל מלח, ולאחר כל שתיתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי׳ קע״ט. ונ״ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא לזהר באכילת מלח ושתית מים אחר הסעדה, מטעם שנתבאר.}יטדש
סימן קעז (קיבת עז)– דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה מה דינם, ובו ה׳ סעיפים
(א) דברים הבאים בתוך הסעדה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעדה דהינו דברים שדרך לקבע סעדה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: בשר, ודגים, וביצים, וירקות, וגבינה, ודיסא ומיני מלוחים, אפלו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם, דברכת המוציא פוטרתן; ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן; ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעדה, דהינו שאין דרך לקבע סעדה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פרות, {ועין לעיל סימן קס״ח סעיף ח׳,} אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעקר סעדה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעדה ברכת המזון פוטרתם; ואם בתחלת אכילתו אכל הפרות {עם פת} ובסוף אכל עמהם פת, אפלו אם בינתים אכל מהם בלא פת, אינם טעונים ברכה אף לפניהם.
ילקו”י – לכתחלה אין ראוי לאכול גלידה בתוך הסעודה או בסיומה, אלא יניחנה לאחר ברכת המזון, ואז יברך שהכל, שהרי יש מי שכתב שאין לברך על הגלידה באמצע הסעודה, שדינה כמשקה, תדע, שהרי לא מברכים אחריה ברכה אחרונה כיון שלא אכלו ממנה רביעית בבת אחת. ואף שהגלידה לא באה להעביר המאכל, הנה גם בשתיה שבאה לתענוג בעלמא ולא להעביר המאכל, וכגון משקה עם גרגירי קרח ששותים אותו לתענוג בעלמא ולא להעביר את המאכל, ועם כל זה אין מברכים על זה אף בסוף הסעודה, דלא פלוג רבנן. וה”ה לגלידה.
(ב) ודברים הבאים לאחר סעדה קדם ברכת המזון, שהיה מנהג בימות חכמי הגמרא שבסוף הסעדה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכל פרות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעדה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעדה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עקר הסעדה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשך ידינו מן הפת עד ברכת המזון.
ילוק”י – האוכל פירות אחר הסעודה קודם ברכת המזון, אינו מברך לאחריהם ברכה אחרונה, מפני שברכת המזון פוטרתם. וכבר נתבאר לעיל שאם סילקו השלחן מלפניהם והביאו שלחן אחר, או שהסירו המפה והביאו מפה אחרת, ועליה פירות לקינוח סעודה, צריכים לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם, שהרי בכיוצא בזה ברור שהסיחו דעתם ומשכו ידיהם מן הפת. [הליכות עולם ח”ב עמ’ לו].
(ג) ואם קובע לפתן סעודתו על הפרות, הוו ליה הפרות כדברים הבאים מחמת הסעדה; ואפלו אם אוכל מהפרות בתחלת סעודתו בלא פת, אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם, ויש חולקין, ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפרות עם פת, ואז אפלו אם אחר כך יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל.
{הגה: ואף על פי שאינו חוזר לבסוף לאכל עמהם פת, מאחר שעקר קביעות היה עליהו (בית יוסף בשם הר״י).}
(ד) אף על פי שלא היו הפרות לפניו בשעה שברך על הפת, כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל.
(ה) אם אחר שברך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהם ולא היה דעתו על הדורון, אפלו מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת צריך לברך עליהן כדין נמלך. {ולא ראיתי נזהרים בזה, ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאין לו בסעדה ועין לקמן סי׳ ר״ו.}
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם