סימן פט – הלכות תפילה וזמנה, ובו ח׳ סעיפים

(א) זמן תפלת השחר, מצותה שיתחיל עם הנץ החמה, כדכתיב יראוך עם שמש, ואם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח, יצא. ונמשך זמנה עד סוף ד׳ שעות, שהוא שליש היום. ואם טעה או עבר והתפלל אחר ד׳ שעות עד חצות, אף על פי שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא אכא.

{הגה: ואחר חצות אסור להתפלל תפלת שחרית (בית יוסף בשם הרשב״א פרק תפלת השחר) ועין לקמן ריש סימן ק״ח.}

מ”ב– (ד) יצא – בדיעבד ואפילו שלא בשעת הדחק ובשעת הדחק כגון במשכים לצאת לדרך וכה״ג שאר דחק ואונס אפילו לכתחילה וכדלקמן בס״ח עי״ש. ודע דדברי הש״ע אינם אמורים רק לענין חובת מצות תפלה בלבד דיצא בה אחר שהאיר המזרח דבזה כבר הגיע זמנה דניתקנה כנגד התמיד ושחיטת התמיד היה תיכף משהאיר המזרח אבל לענין ק״ש שקודם התפלה לא איירי המחבר בסימן זה ועיין לעיל בסימן נ״ח במ״ב סקי״ט דלא יצא בזה ידי חובת ק״ש אף דיעבד אם רגיל לעשות כן עד שיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד״א וזה מאוחר מזמן דהאיר המזרח ובפרט כשרוצה אז להניח תפילין ולברך עליהן דבוודאי אין לברך עד שיגיע הזמן דמשיכיר הנ״ל

(ב) כיון שהגיע זמן תפלה, אסור לאדם להקדים לפתח חברו לתן לו שלום, משום דשמו של הקב״ה שלום. אבל מתר לומר לו צפרא דמרי טב, ואפלו זה אינו מתר, אלא כשהצרך ללכת לראות איזה עסק. אבל אם אינו הולך אלא להקביל פניו קדם תפלה, אפלו זה הלשון אסור, וכן אסור לכרע לו כשמשכים לפתחו, ויש אומרים דכריעה אסורה אפלו בלא משכים לפתחו, ואם התחיל לברך הברכות {אחר כך} אין לחוש כל כך, ואם אינו משכים לפתחו אלא שפגע בו בדרך, מתר לתן לו שלום. ויש אומרים שאפלו במוצא חברו בשוק, לא יאמר לו אלא צפרא דמרי טב, כדי שיתן לב שהוא אסור להתעכב בדברים אחרים כלל עד שיתפלל.

(ג) אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י״ח {ויש מקלין לאחר שאמרו מקצת ברכות קדם שאמרו ברוך שאמר, וטוב להחמיר בזה (תרומת הדשן סי׳ י״ח).} ולא לאכל ולא לשתות, אבל מים מתר לשתות קדם תפלה, בין בחול ובין בשבת ויום טוב, וכן אכלין ומשקין לרפואה מתר.

(ד) הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים. אם יש בו יכלת לכון דעתו, יתפלל. ואם לאו, אם רצה, אל יתפלל עד שיאכל וישתה.

בצור ירום (פרק ט עמ’ 176): כשאדם יושב לאכול כדאי שישאל את עצמו למה משמשת אכילה זו, אם היא משמשת הכנה לנפש האלוקית, זהו דבר טוב מאוד.. גם אם הוא מרגיש רעב מאוד מותר לו לאכול לפני התפילה, כמבואר בשו”ע הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים , אם יש לו יכולת לכיוון דעתו יתפלל, ואם לאו אם רצה אל יתפלל עד שיאכל וישתה. אם אתה מרגיש שבע, אל תיגע באוכל, זה מזיק, אבל אם אתה רעב, אתה יכול לקחת פרוסת לחם עם מריחה כלשהי ולאכול, ואם יקשו עליך הרי כתוב שאסור לאכול קודם התפילה, תענה להם מדברי השו”ע שחולה מותר לו לאכול, והרעב והצמא בכלל זה. אבל אם האדם ימהר בתפילה בשביל לאכול אחרך כך, דהיינו שעושה את התפילה כהכנה לאכילה, המצב קשה מאוד.

(ה) ואם התחיל לאכל קדם עלות השחר, צריך להפסיק. ויש אומרים שאינו צריך להפסיק.

(ו) אפלו ללמד אסור משיגיע זמן תפלה, והינו מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו, ואינו רגיל לילך לבית הכנסת, דאכא למיחש דלמא מטריד בגרסיה ויעבר זמן קריאת שמע ותפלה. אבל מי שרגיל לילך לבית הכנסת, מתר. ואם הוא מלמד לאחרים, אפלו אם אינו רגיל לילך לבית הכנסת, מתר, כיון שהשעה עוברת, דזכות הרבים דבר גדול הוא. ואם לא ילמדו עכשו יתבטלו, ולא יוכלו ללמד {ועין לקמן סי׳ ק״ו.}

(ז) מתר להסתפר ולכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי.

(ח) בשעת הדחק, כגון שצריך להשכים לדרך, יכול להתפלל משעלה עמוד השחר, וימתין מלקרות קריאת שמע עד שיגיע זמנה. {אם אפשר לו לקרות קריאת שמע על הדרך, דהינו שיתכון בפסוק ראשון וכמו שנתבאר לעיל סי׳ נ״ח (בית יוסף בשם הרשב״א).} ואף על פי שאינו סומך גאלה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעמד, ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך, ויסמך גאלה לתפלה.