סימן רמה– חייב כל אדם ללמד לבנו ולהעמיד תלמידים, ובו כ״ב סעיפים

(א) מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה. ואם לא למדו אביו, חיב ללמד לעצמו. {ועין לקמן סי׳ רמ״ו סעיף ו׳.}

(ב) היה הוא צריך ללמד, ויש לו בן ללמד, ואין ידו משגת להספיק לשניהם, אם שניהם שוים הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו, בנו קודמו. ואף על פי כן לא יבטל הוא.

(ג) כשם שמצוה ללמד את בנו, כך מצוה ללמד את בן בנו, שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך (דברים ד, ט). ולא לבן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים, שגם הם נקראים בנים, אלא שמצוה להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חברו.

(ד) חיב להשכיר מלמד לבנו, ללמדו. אבל לבן חברו, אינו חיב להשכיר. {הגה: והיו כופין ליה לשכר לבנו מלמד. ואם אינו בעיר, ויש לו נכסים, אם אפשר לאודועי ליה מודיעים ליה; ואם לאו, יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו (הגהות מימוני פרק א׳ דתלמוד תורה בשם הר״מ).}

(ה) מאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו: תורה צוה לנו וגו׳ (דברים לג, ד), ופסוק ראשון מפרשת שמע (דברים ו, ד), ואחר כך מלמדו מעט מעט, עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה, ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות.

(ו) היה מנהג בעיר שלוקח מלמד תינוקות שכר, חיב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כלה. ואינו חיב ללמדו, בשכר, משנה וגמרא. והני מלי דלא אפשר, דדחיקא ליה שעתא, אבל אם אפשר ליה, מצוה לאגמוריה משנה וגמרא, הלכות ואגדות.

(ז) מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות, מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות. ואם לא הושיבו, מחריבין העיר, שאין העולם מתקים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. {ועין בחשן המשפט סי׳ קס״ג סעיף ג׳.}

(ח) מכניסים התינוקות להתלמד, בן חמש שנים שלמות, ובפחות מכאן אין מכניסין אותן. ואם הוא כחוש, מכניסין אותו בן ו׳ שנים שלמות. {הגה: ומכל מקום מיד שיהיה בן ג׳ שנים שלמות מלמדין אותו אותיות התורה, כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה (הרב אברבנאל בפרוש לאבות).}

(ט) אפלו תינוק שאינו מבין לקרות, לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים, אולי יבין.

(י) לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה.

(יא) יושב ומלמדם כל היום וקצת מהלילה, כדי לחנכם ללמד ביום ובלילה.

(יב) לא יבטלו התינוקות כלל, חוץ מערב שבת וערב יום טוב בסוף היום.

(יג) אין מבטלין התינוקות, אפלו לבנין בית המקדש.

(יד) אין קורין לתינוקות בשבת מתחלה, מה שלא למדו, משום טרח שבת. אבל מה שקראו פעם אחת, שונים אותו להם בשבת.

(טו) כ״ה תינוקות, מספיק להם מלמד אחד. היו יותר על כ״ה, עד מ׳, מושיבין אחר לסיעו בלמודם. {הגה: ואפלו שכרו הקהל מלמד לכל תינוקות סתם, הוא מושיב אחר לסיע בעדו, והם יתנו לו שכרו (נ״י פ׳ לא יחפר). ויש אומרים דאם אין בעיר כ״ה תינוקות, אין בני העיר חיבים לשכר להם מלמד (הגהות מימוני פ״ב דתלמוד תורה ותוס׳ ורבנו ירוחם). ויש אומרים דאפילו בפחות מזה, חיבים (שם בנ״י).} היו יותר מארבעים, מעמידים שנים.

(טז) מוליכים הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו, בין במקרא בין בדקדוק. במה דברים אמורים, כשהיו שניהם בעיר אחת ואין נהר מפסיק ביניהם. אבל מעיר לעיר, או מצד הנהר לצדו באותה העיר, אין מוליכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא, שאינו ראוי לפל מהרה.

(יז) מלמד תינוקות שמניח התינוקות ויוצא, או שעושה מלאכה אחרת עמהם, או שמתרשל בתלמודו, הרי זה בכלל: ארור עשה מלאכת ה׳ רמיה (ירמיה מח, י) לפיכך אין להושיב מלמד, אלא בעל יראה, מהיר לקרא ולדקדק. {הגה: ואין למלמד לנער בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצר במאכל ומשתה, או לאכל ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה, ידו על התחתונה ומסלקין ליה (מרדכי פ׳ האמנין מהירושלמי). ושאר דיני מלמד, עין בחו״ה סימן של״ד ושל״ה.}

(יח) אם יש כאן מלמד שמלמד לתינוקות, ובא אחר טוב ממנו, מסלקין הראשון מפני השני.

(יט) אם יש כאן שני מלמדים, האחד קורא הרבה ואינו מדקדק עמהם להבינם על נכון, ואחד אינו קורא כל כך, אלא שמדקדק עמהם להבינם, לוקחין אותו שמדקדק יותר.

(כ) מי שאין לו אשה, לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהם מביאות בניהם. ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר, אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.

(כא) לא תלמד אשה תינוקות, מפני אביהם שמביאים בניהם.

(כב) אחד מבני החצר או מבני מבוי שבקש ליעשות מלמד תינוקות, אין שכניו יכולים למחות בידו. וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו, כדי שיביאו לו תינוקות אחרים או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה לזה, אין יכולים למחות בידו, שנאמר: ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיהו מב, כא).

{הגה: רב היושב בעיר ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבוא וללמד גם כן שם, אפלו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפלו הכי יכול השני לבוא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך. (מהרי״ו סי׳ קנ״א ומהרא״י בפסקיו סימן קנ״ח ע״ש תשו׳ הגדולים). אבל אם בא חכם אכסנאי לעיר, אין לו לקפח שכר הרב הדר שם לעשות חפות וקדושין ולטל השכר הבא מהם, הואיל והוא פרס הרב הדר שם; אבל מתר לעשות החפה ולתת השכר לרב הקבוע. וכן מתר לו לדון בין שני בעלי דינין שבעיר הבאים לפניו לדון, דדלמא הרב שבעיר אין ממצע להם. אבל אין לו להורות אסור והתר, או לדרש לנהג שררה, באתריה דחבריה (מהרי״ק שרש קס״ט ומהר״ד בתשובה כ״ב). מי שהחזק לרב בעיר, אפלו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדלתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב״ש סימן רע״א). אפלו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת (רמב״ם פרק א׳ מהלכות מלכים). ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחר במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו). אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו (שם בריב״ש).}