סימן רמ– איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו, ובו י״ז סעיפים

(א) אם היה נשוי, לא יהא רגיל ביותר עם אשתו, אלא בעונה האמורה בתורה. הטילים, שפרנסתן מצויה להם ואין פורעין מס, עונתן בכל יום; הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם, פעם אחת בשבוע; ואם עושים מלאכה בעירם, פעמים בשבוע; החמרים, אחת בשבוע; הגמלים, אחת לל׳ יום; הספנים, אחת לששה חדשים; ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת; וכל אדם צריך לפקד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מיניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חיב לפקדה. ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכון להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חיב בעונתה ולקים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקימים מצוות בישראל; וכן אם מכון לתקון הולד, שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלבן ומזרז, שפיר דמי; ואם הוא מכון לגדר עצמו בה כדי שלא יתאוה לעברה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא. {הגה: גם בזה יש קבול שכר, אך (טור).} יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבש אותו, כי אבר קטן יש באדם: מרעיבו, שבע; משביעו, רעב; אבל מי שאינו צריך לדבר, אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההתר יסיתנו אל האסור, ועל זה אמרו רבותינו ז״ל: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי.

רמב”ם (הלכות דעות פ”ה ה”ד): אע”פ שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת לילי שבת אם יש בו כח וכו’. אחר כך מוסיף הרמב”ם (הלכה ה), כל הנוהג מנהג זה לא די שקידש נפשו וטיהר עצמו ותיקן דעותיו, אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראויין לחכמה ולחסידות, וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחושך יהיו לו בנים כמו אותם העם. 

(ב) לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ואפלו שתיהן נשיו.

(ג) וברותי מכם המרדים והפושעים בי (יחזקאל כ, לח) אלו בני תשעה מדות: בני אנוסה; בני שנואה; בני נדוי; בני תמורה; בני מורדת; בני שכרות; בני גרושת הלב; בני ערבוביא; בני חצופה.

(ד) אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בשת פנים, ועובר על: והצנע לכת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתביש אינו חוטא, דכתיב: ובעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ, יט) זו הבושה, לבלתי תחטאו (שמות כ, יט) ועוד דקא מגרה יצר הרע בנפשיה, וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה ועוד, שעובר על: בל תשקצו את נפשתיכם.

(ה) הוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות; שמשו שניהם כאחד, זו דרך עקש.

(ו) אסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפלו על ידי הפסק מחצה עשרה, ובפני תינוק שאין יודע לדבר, מתר; בית שיש בו ספר תורה או חמשים העשוים בגלילה, אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחצה. {ולענין לעשותה בשבת עין לקמן ריש סי׳ שט״ו,} ואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו; ואם יש בו תפלין או ספרים, אפלו של גמרא, אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי; והוא שלא יהא השני מיחד להם {ועין לעיל סי׳ מ׳ סעיף ב׳,} אבל אם הוא מיחד להם, אפלו מאה כחד חשיבי, ואם פרש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי.

(ז) לא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה.

(ח) וישמש באימה וביראה, כמו שכתוב על ר״א שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה כמי שכפאו שד, פי׳ באימה וביראה כאלו כפאו שד; ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באנס. ויש מפרשים: מגלה טפח, שבאשה, כלומר עכשו מגלה אותה לצרך תשמיש, ועכשו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. ויש מפרשים: מגלה טפח, על הסנר, שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחוגרו ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו; וכלהו פרושי איתנהו, וצריך בעל נפש לזהר בהם.

(ט) לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קדם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם ספר עמה ושמש, אמרו עליו: ומגיד לאדם מה שחו (עמוס ד, יג), אפלו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין.

(י) אם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפיסנה; ויכול לספר עמה קדם תשמיש, כדי לרצותה.

(יא) אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו. {הגה: אבל אם עושה מחצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מימוני פ״ג מהל׳ י״ט), אף על פי שהאור נראה דרך המחצה, כגון שהפסיק בסדין, שרי. כן נראה לי מדברי רש״י בפרק ב׳ דמסכת ביצה (דף כ״ב) גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר; ואם מתר לעשות מחצה זו בשבת, עין לקמן ריש סי׳ שט״ו,} וכן אסור לשמש ביום, אלא אם כן הוא בית אפל. {הגה: ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי (טור).}

(יב) אסור לשמש מטתו בשני רעבון, אלא לחשוכי בנים (פי׳ מי שאין לו בנים). {הגה: ועין לקמן סי׳ תקע״ד ס״ד; והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון (ירושלמי דתענית).}

(יג) אכסנאי אסור לשמש; ואם יחדו לו ולאשתו בית, מתר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית.

(יד) שכבת הזרע הוא כח הגוף ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים; וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו, אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרב תשמיש; לפיכך צריך אדם לזהר.

(טו) לא יבעל והוא שבע או רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו; ולא יבעל מעמד, ולא מישב, ולא בבית המרחץ, ולא ביום שנכנס למרחץ, ולא ביום הקזה, ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, ולא לפניהם, ולא לאחריהם. (והא דבריש הסימן שחיב לפקדה, אירי כשהוא רוכב או יושב בקרון, וכאן אירי במהלך) (מהרש״ל).

(טז) המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה; ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה; ולא אמרן, אלא דגני להדי כרעיה (פי׳ שישן לרגליו), אבל גני להדי רישיה לית לן בה; ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה, אבל מנח ידיה עליה, לית לן בה.

(יז) מטה שישן בה עם אשתו, צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום.