סימן רפב– לנהוג כבוד בספר תורה, ודין תשמישיה, ובו י״ט סעיפים

(א) חיב אדם לנהג כבוד גדול בספר תורה. ומצוה ליחד לו מקום ולכבד המקום ההוא ולהדרו ביותר. ולא ירק כנגד ספר תורה. ולא יגלה ערותו כנגדו. ולא יפשט רגלו כנגדו. ולא יניחנו על ראשו כמשוי. ולא יחזר אחוריו, אלא אם כן גבוה ממנו עשרה טפחים, אלא ישב לפניו בכבד ראש וביראה ופחד, שהוא העד הנאמן על כל באי עולם, שנאמר: והיה שם בך לעד (דברים לא, כו), ויכבדנו כפי כחו.

(ב) הרואה ספר תורה כשהוא מהלך, חיב לעמד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם. {הגה: אבל לפני חמשים שלנו אין צריכים לעמד (ב״י בשם הרמב״ם). ויש מחמירים (רשב״א סי׳ קמ״ד). השומע קול הנושא ספר תורה אף על פי שאינו רואה אותו, חיב לעמד (ב״י בשם הרב רבנו מנוח).}

זוהר (קדושים פז:פח.) – כתיב “מפני שיבה תקום” שיבה היינו רמז לתורה שנקראת ‘שיבה’ לפני שקדמה לעולם, ותיבת תקום באה ללמד שצריך האדם לעמוד על עמדו. מכאן למדנו שצריך האדם לעמוד בפני התורה וכך היה מנהגו של רב המנונא סבא כאשר היה רואה ספר תורה היה עומד לפניו ואומר ‘מפני שיבה תקום’. 

(ג) היה הולך ממקום למקום וספר תורה עמו, לא יניחנו בשק ויניחנו על גבי חמור וירכב עליו, אלא מניחו בחיקו כנגד לבו והוא רוכב על החמור. ואם היה מפחד מפני הגנבים, מתר.

(ד) לא יאחז אדם ספר תורה ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ או לבית הקברות, אף על פי שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ד׳ אמות מהמת או מבית הקברות או מבית הכסא. ולא יאחז ספר תורה בלא מטפחות.

(ה) אין זורקין כתבי הקדש, ואפלו הלכות ואגדות. {ואסור להפך אותו על פניהם, וכשמצאו כך צריך להפכו (מהרי״ל).}

(ו) הקמעין, אם היו המכסים עור מתר לכנס בהם לבית הכסא, ואם לאו, אסור.

(ז) אסור לישב על המטה שספר תורה עליה. {הגה: וכל שכן שאסור להניחה על גבי קרקע. והוא הדין שאר ספרים (ב״י בשם הר״ר מנוח ובשם א״ח וכל בו). ואפלו על המדרגות שעושין לפני ארון הקדש, אסור להניח ספרים (הגמ״י) ולא יניח אדם ספר תורה על ברכיו וב׳ אצילי ידיו עליו (מהרי״ל). ונ״ל דהוא הדין שאר ספרים.}

(ח) בית שיש בו ספר תורה לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו מחצה גבוהה עשרה טפחים. אבל על ידי הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיחד אינו מתר אלא בתפלין ושאר כתבי הקדש וחמשים, אבל לא בספר תורה, והרמב״ם מתיר אף בספר תורה. ואם פרש טליתו על הארגז שמנח בו, חשוב ככלי בתוך כלי.

(ט) כל הטמאים, אפלו נדות, מתרים לאחז בספר תורה ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטנפות או מלכלכות.

(י) ספר תורה שבלה או נפסל, נותנין אותו בכלי חרס וקוברין אותו אצל תלמיד חכם, וזו היא גניזתו.

(יא) מטפחות ספרים שבלו, עושין אותם תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן.

(יב) תיק שהוכן לספר תורה והנח בו, וכן המטפחות והארון והמגדל שמניחים ספר תורה בו, אף על פי שאין מניחים בו ספר תורה כשהוא לבדו אלא כשהוא בתיק, וכן הכסא שהוכן להניח ספר תורה עליו, והנח, כלם תשמישי קדשה הם ואסורים, ולאחר שיבלו או ישברו, נגנזים.

(יג) תבה שנשברה, מתר לעשות ממנה אחרת קטנה. אבל אסור לעשות ממנה כסא לספר תורה. וכסא שנשבר, מתר לעשות ממנו כסא קטן, ואסור לעשות ממנו שרפרף (פי׳ ספסל קטן) לכסא.

(יד) הבימות שעומד עליהם האוחז הספר, אין בהם קדשת ספר תורה אבל יש בהם משום קדשת בית הכנסת.

(טו) כל מה שעושה לספר תורה, אם עשאו על תנאי להשתמש בו שאר תשמיש אם רצה, מועיל בו התנאי.

(טז) תפוחי כסף וזהב שעושים לספר תורה לנוי, תשמישי קדשה הם ואסור להוציאם לחלין, אם לא לקנות בהם ספר תורה או חמש.

(יז) כל מה שאסור לשנותו לקדשה קלה, אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, מתר.

(יח) יחיד שמוכר ספר תורה שלו ותשמישו, יש מי שמתיר להשתמש בדמיו, ויש מי שאוסר. {ואם היו בה טעיות לכלי עלמא שרי (ריב״ש סי׳ רפ״ו). ועין בא״ח סימן קנ״ג.}

(יט) מתר להניח ספר תורה על ספר תורה, ומניחים חמשים על גבי נביאים וכתובים, אבל אין מניחים נביאים וכתובים על גבי חמשים, ולא חמשים על גבי ספר תורה. {הגה: אבל כתובים על גבי נביאים (או איפכא, שרי) (בית יוסף בשם הר״ן בשם תוספות פ״ק דב״ב) וכל זה מירי בב׳ כריכות, שכל א׳ כרוך בפני עצמו, אבל בכרך א׳ הכל שרי (מרדכי פ׳ השתפין). ועין לעיל סימן רמ״ו דאסור להרהר בדברי תורה במקומות המטנפים, והוא משום כבוד תורה.}