הקדמה

מסכת זו עוסקת בחובת הפרשת תרומות ומעשרות הנעשית מפני הספק- בפירות שנלקחו מ’עם הארץ’ אשר אין ידוע לנו אם הוא מאותם הזהירים להפריש תרומות ומעשרות מפירותיהם או לא.  לפי מה שבדקו חכמים בימיהם בכל ערי ארץ ישאל רוב עמי הארץ היו מפרישים את כל סוגי התרומות והמעשרות כדין, אבל מיעוטם היו מפרישים רק ‘תרומה גדולה’ הניתנת לכהן, ולא את שאר ההפרשות. כי רק זו הייתה חמורה בעיניהם לקיימה, משום שהאוכל פירות שלא הופרשה מהם תרומה גדולה, עונשו במיתה בידי שמים, ואילו שאר המעשרות (מעשר ראשון, מעשר שני או מעשר עני) עובר על איסור תורה אבל אינו בעונש מיתה. ואמנם מדין התורה מותר לסמוך על הכרעת הרוב ולאכול מפירות שנלקחו מעם הארץ מבלי להפריש מהם כלום. אך מדרבנן החמירו בזה לחשוש למיעוט, ואסרו לאכול מפירותיהם עד שיעשרו אותם מפני הספק [ואפילו כשעם הארץ אומר לו שהן מעושרים אינו נאמן] חוץ מתרומה גדולה שאותה אין צורך להפריש כי בה היו זהירים הכל לקיימה. סתם פירות שידוע לנו שלא הופרשו מהם כל התרומות והמעשרות, נקראים טבל. אך פירותיו של עם הארץ שהם טבל רק מספק נקראים דמאי [ דא מאי= זו מה היא?] (משנה כפשוטה)