הקדמה
מסכת זו עוסקת בחובת הפרשת תרומות ומעשרות הנעשית מפני הספק- בפירות שנלקחו מ’עם הארץ’ אשר אין ידוע לנו אם הוא מאותם הזהירים להפריש תרומות ומעשרות מפירותיהם או לא. לפי מה שבדקו חכמים בימיהם בכל ערי ארץ ישאל רוב עמי הארץ היו מפרישים את כל סוגי התרומות והמעשרות כדין, אבל מיעוטם היו מפרישים רק ‘תרומה גדולה’ הניתנת לכהן, ולא את שאר ההפרשות. כי רק זו הייתה חמורה בעיניהם לקיימה, משום שהאוכל פירות שלא הופרשה מהם תרומה גדולה, עונשו במיתה בידי שמים, ואילו שאר המעשרות (מעשר ראשון, מעשר שני או מעשר עני) עובר על איסור תורה אבל אינו בעונש מיתה. ואמנם מדין התורה מותר לסמוך על הכרעת הרוב ולאכול מפירות שנלקחו מעם הארץ מבלי להפריש מהם כלום. אך מדרבנן החמירו בזה לחשוש למיעוט, ואסרו לאכול מפירותיהם עד שיעשרו אותם מפני הספק [ואפילו כשעם הארץ אומר לו שהן מעושרים אינו נאמן] חוץ מתרומה גדולה שאותה אין צורך להפריש כי בה היו זהירים הכל לקיימה. סתם פירות שידוע לנו שלא הופרשו מהם כל התרומות והמעשרות, נקראים טבל. אך פירותיו של עם הארץ שהם טבל רק מספק נקראים דמאי [ דא מאי= זו מה היא?] (משנה כפשוטה)
(א) הקלין שבדמאי [אלו הם הפירות אשר הקילו חכמים לאכלם כשהם דמאי מפני שהם מינים המצויים לרוב גם במקומות הפקר והפקר פטור מן המעשר] , השיתין [תאנים הגדלות במדברות], והרימין והעזרדין, ובנות שוח, ובנות שקמה, ונובלות התמרה, והגפנין, והנצפה. וביהודה, האוג, והחמץ שביהודה, והכסבר. רבי יהודה אומר, כל השיתין פטורין, חוץ משל דופרה. כל הרימין פטורין, חוץ מרימי שקמונה. כל בנות שקמה פטורות, חוץ מן המסטפוס.
הואיל וכל עיקר החובה לעשר את פירות הדמאי, הוא מדרבנן ורק מפני הספק (שהחמירו באיסור טבל לחשוש למיעוט עמי הארץ שאינם מעשרים) לכן ישנם כמה וכמה אופנים שהקילו חכמים בתקנתם והתירו באכילה מבלי לעשרם. האופנים השונים שבהם הקילו בדמאי, אין כולם דומים זה לזה בעניינם וטעמם. יש מהם שטעם ההיתר הוא מפני הדחק וצורך מצוה כמו שמאכילים את העניים דמאי, ויש מהם שהטעם מצד של ספק נוסף להיתר אשר יתכן כי אינם חייבים כלל במעשר (משנה כפשוטה).
(ב) הדמאי אין לו חמש, ואין לו בעור, ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים ויוצא, ומאבדין את מעוטו בדרכים, ונותנו לעם הארץ, ויאכל כנגדו. ומחללים אותו כסף על כסף, נחשת על נחשת, כסף על נחשת, ונחשת על הפרות, ובלבד שיחזר ויפדה את הפרות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, יעלה הפרות ויאכלו בירושלים.
(ג) הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי. מכזיב ולהלן, פטור מן הדמאי. חלת עם הארץ, והמדמע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות, פטורין מן הדמאי. שמן ערב, בית שמאי מחיבין, ובית הלל פוטרין.
(ד) הדמאי, מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום, בין השמשות. הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אין בכך כלום. שמן שהגרדי סך באצבעותיו, חיב בדמאי. ושהסורק נותן בצמר, פטור מן הדמאי.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם