משנה כפשוטה– נתבאר בפרק הקודם, שהשוכר חלוק מן השואל במידת אחריותו. השואל בחינם חייב לשלם על הפסד החפץ אפילו אם אירע הדבר באונס שאינו תלוי בו, כגון אם מתה הפרה מאליה בלי סיבה ידועה. אבל השוכר פטור לשלם על מיתה כזאת שאינה תלויה בו ואינה נתינת למניעה. 

אדם יכול להיות ‘חציו שוכר’ ו’חציו שואל’ ודינו יקבע בהתאם – אם בזמן השאילה מתה או בזמן השכירות. אם יש ויכוח ביניהם מתי אירעה המיתה אז יש להבחין בין ארבעת אופנים שונים: 

א. המשאיל אומר- השאולה מתה , והשואל אומר ‘איני יודע’ – חייב לשלם כי טענתו הוודאית של חבירו גוברת על טענתו המסופקת שלו.

ב. השוכר אומר- “השכורה מתה” והלה אומר ‘איני יודע’ – פטור.

ג. זה אומר ‘השאולה מתה’ וזה אומר ‘השכורה מתה’- ישבע השוכר ששכורה מתה וכך יפטר מלשלם. 

ד. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע- יחלוקו. 

הדברים נתבארו כשיטת רב הונא ורב יהודה, אשר לדבריהם מתפרשת המשנה כפשוטה , שטענה ודאית גוברת על טענה מסופקת [ ברי ושמא- ברי עדיף]. אבל רב נחמן ורבי יוחנן סוברים שטענה ודאית לא גוברת על טענה מסופקת [ברי ושמא לאו ברי עדיף]