סימן תרצ– דיני קריאת המגילה, ובו י״ח סעיפים

(א) קורא אדם את המגלה בין עומד בין יושב; אבל לא יקרא בצבור, יושב, לכתחלה מפני כבוד הצבור. {הגה: ואסור לחזן לקרות את המגלה עד שאומרים לו: קרא (מרדכי פרק הקורא).}

(ב) אפלו שנים, ואפלו עשרה, יכולים לקרותה ביחד ויוצאים הם והשומעים מהם.

(ג) צריך לקרותה כלה, ומתוך הכתב; ואם קראה על פה, לא יצא. וצריך שתהא כתובה כלה לפניו לכתחלה, אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תבות, אפלו עד חציה, וקראם הקורא על פה, יצא. {הגה: אבל אם השמיט תחלתה או סופה, אפלו מעוטה, לא יצא (ר״ן); ואפלו באמצעה דוקא דלא השמיט ענין שלם, (בית יוסף בשם א״ח);} אבל ביותר מחציה, אפלו הן כתובות, אלא שהן מטשטשות ואין רשומן נכר, פסולה.

(ד) מי שתופס בידו מגלה שאינה כשרה, לא יקרא עם שליח צבור, אלא שומע ושותק.

{הגה: וכן לא יסיע שום אדם על פה לחזן, ולכן אותן הפסוקים שקורין הקהל צריך החזן לחזר ולקרותם מתוך מגלה כשרה (בית יוסף בשם שבולי לקט).}

(ה) קראה סרוגין, דהינו שפסק בה ושהה ואחר כך חזר למקום שפסק, אפלו שהה כדי לגמר את כלה, יצא. {הגה: ואפלו סח בינתים. מיהו גוערין במי שסח בינתים, כדלקמן סימן תרצ״ב סעיף ב׳ (הרשב״א סי׳ רמ״ד).}

(ו) הקורא את המגלה למפרע, לא יצא; קרא פסוק אחד ודלג השני וקרא שלישי ואחר כך חזר וקרא השני, לא יצא. מפני שקרא למפרע פסוק אחד; אלא כיצד יעשה, מתחיל מפסוק שני ששכח, וקורא על הסדר.

(ז) הקורא את המגלה על פה, לא יצא ידי חובתו.

(ח) הלועז ששמע את המגלה הכתובה בלשון הקדש ובכתבי הקדש, אף על פי שאינו יודע מה הם אומרים, יצא ידי חובתו.

(ט) היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות העכו״ם, לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד; אבל אם היתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי, לא יצא, שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא יצא השומע ממנו. {הגה: אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה (בית יוסף).}

(י) מי שיודע לעז ויודע אשורית, אינו יוצא בלעז; ויש אומרים שיוצא. {הגה: ואם כתובה בשני לשונות, מי שמבינים יצאו (בית יוסף).}

(יא) יש למחות ביד הקוראים לנשים המגלה בלשון לעז, אף על פי שכתובה בלשון לעז.

(יב) קראה מתנמנם, הואיל ולא נרדם בשנה, יצא; אבל אם שמעה מתנמנם, לא יצא.

(יג) היה כותבה, שקורא פסוק במגלה שהוא מעתיק ממנה, וכותבה; אם כון לבו לצאת ידי חובתו, יצא, והוא שתהא כתובה כלה לפניו במגלה שהוא מעתיק ממנה; וכן אם היה מגיהה; וכן אם היה דורשה, שקורא פסוק במגלה שלמה ודורשו, אם כון לבו לצאת ידי חובתו, יצא; ולא יפסיק בה בענינים אחרים כשדורשה, שאסור להפסיק בה בענינים אחרים.

(יד) הקורא את המגלה צריך שיכון להוציא השומע, וצריך שיכון השומע לצאת, ואם הקורא שליח צבור מסתמא דעתו על כל השומעים, אפלו הם אחורי בית הכנסת. אין מדקדקין בטעיותיה; ויש אומרים דוקא בטעות שהלשון והענין אחד, כההוא עבדא דתרי תלמידי דהוו יתבי קמה דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו; אבל טעות אחר; לא.

(טו) צריך לומר עשרת בני המן ועשרת, הכל בנשימה אחת, להודיע שכלם נהרגו ונתלו כאחד. {הגה: ודוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא (תוס׳ ספ״ק דמגלה ואבודרהם ומהרי״ל). ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו׳ עד עשרת; (מהרי״ל בשם רוקח).}

(טז) צריך שיאמר: ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל עובדי אלילים, ברוכים כל ישראל; וצריך שיאמר: וגם חרבונה זכור לטוב.

(יז) מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושטה כאגרת, להראות הנס; וכשיגמר, חוזר וכורכה כלה, ומברך.

{הגה: יש שכתבו שנוהגין לומר ד׳ פסוקים של גאלה בקול רם, דהינו: איש יהודי וגו׳, ומרדכי יצא וגו׳, ליהודים היתה אורה וגו׳, כי מרדכי היהודי וגו׳;

וכן נוהגין במדינות אלו (הגהות מימוני פ״א וכל בו ואבודרהם); והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) ושם רשעים ירקב (משלי י, ז) ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים את המגלה בבית הכנסת (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעג עליו, כי לא לחנם הקבע (בית יוסף בשם א״ח).}

(יח) מגלה בי״ד ובט״ו צריך לחזר אחר עשרה, ואם אי אפשר בעשרה קורים אותם ביחיד. {הגה: ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה (הגהות אשרי פ״ק טור סי׳ תרס״ט). ואם קראו אותם בצבור, ואיזה יחיד לא שמעה, יכול לקרות אפלו לכתחלה ביחיד, הואיל וקורין אותם באותה העיר בעשרה (בית יוסף בשם א״ח); וכשהיחיד קורא אותה בזמנה, צריך לברך עליה (בית יוסף).}