עבודה זרה פרק ה

דף סח עמוד א
* עולא (חולק על המבואר בעמוד הקודם ו)סובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש”השביח ולבסוף פגם”, אבל “פגם מעיקרא” (=אם פגם האיסור את ההיתר כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר.
* רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב”פוגם מעיקרא” (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא), והגמרא מסתפקת אם רבי יוחנן סובר שנחלקו גם ב “השביח ולבסוף פגם”.

דף סח עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) לא מצטרפים יחד כדי לאסור את התערובת.
* רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים – תוס’), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא “חידוש”, ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור (ואין הלכה כמותו) או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.

דף סט עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מה הדין במקרה של יין שנפל לתוכו עכבר.
* הגמרא מכריעה להלכה: כל איסורים שבתורה שהתערבו בהיתר (רש”י: מין בשאינו מינו) בטלים הם בששים (רש”י: חוץ מחמץ).
* יין שנשאר עם גוי ללא ישראל – אם הוא בחזקת המשתמר (שלא הודיע הישראל לגוי שהוא מתרחק), מותר.

דף סט עמוד ב
* הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) הביאה שלוש דוגמאות לאותו עיקרון.
* רבי יוחנן מבאר שמחלוקת ת”ק ורשב”ג (שבמשנה בעמוד א) היא “בשל סיד” (אך “בשל טיט” לא נחלקו).
* רבא פוסק להלכה כדעת רשב”ג (שבמשנה בעמוד א) הסובר ששיעור הזמן שלאחריו יש לחשוש שנגע הגוי ביין (כשהישראל הודיע לו שהוא הולך) הוא בכדי שיפתח את כל מגופת החבית ולא רק נקב קטן, והטעם שכך פסק הוא בגלל שהמשנה בסופה סתמה כדעה זו.
* הטעם שאנחנו אוסרים יין שביד עובד כוכבים הוא משום נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין וחוששים שמא יקדח שם במקצת ויטעם את היין.

דף ע עמוד א
* הגמרא מביאה שמונה מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי.
* במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין – היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין).
* איסור הגר אמר שכאשר היינו גוים היינו אומרים שהיהודים אינם שומרים שבת.
* המוצא כיס (של מעות) בשבת – מותר להוליכו פחות מארבע אמות ולנוח וחוזר חלילה.

דף ע עמוד ב
* המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ – טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית.
* חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה – לדעת רב (וכדעת רשב”ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן (וכדעת חכמים): טהרותיו טהורות.

יצירת קשר