מקורות :
- הרב אפרים עובד בספורו האושר שבנשואין לגבר.
- הרב זמיר כהן בספרו מפתחות לחיים- סוד האושר בחיי הנישואין.
ביבמות (דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: ”זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם” (בראשית ה’ ב’)
לשון הפסוק מורה בבירור כי שני בני הזוג יחד נקראים: אדם. וכלשון חז”ל בתלמוד (יבמות סג,א) “כל אדם שאין לו אישה, אינו קרוי אדם”.
יצרה החכמה העליונה אדם אחד המורכב משני חלקים. חלק זכרי- תקיף ועז יותר, וחלק נקבי- עדין ורגיש יותר. ושני חלקי הכלי יוצרים את הכלי השלם הנקרא אדם, בדיוק כשם שהמילה ‘סיר’ מתייחסת לכלי אחד שלם העשוי משני חלקים.
לפי החכמה האלוקית במבנה הזוגיות אין כאן שני ראשי ממשלה שפעילותם באותו תפקיד נידונה מראש לכשלון אלא שני חצאים המשלימים זה את זה כשני שרי ממשלה המופקדים על תיקים שונים, כאשר ברור שכל אחד מהם יעזור לרעהו בענייניו בעת הצורך. מסיבה זו, הן המבנה החיצוני הפיזי ,גופו של הגבר, והן מבנהו הפינימי , אופיו תקיף, עז ועקשן, מכשירים אותו לתפקיד שר החוץ של הבית. הצד הנושא בעול הפרנסה והלוחם בעת הצורך את מלחמת הקיום וההגנה של הקן המשפחתי ושל האומה. ואילו מבנה גופה ואופיה של האישה עשויים באופן שיתאימו לכל סוגי הפעילות הנוגעת למדיניות ופעילות הפנים של הקן המשפחתי. גופה עדין , קולה דק , היא בעלת חוש אסטטי מפותח ועדין, אופיה מתחשב יותר , רגיש, גמיש ומוכן לקבל שינויים. נתונים המכשירים אותה לתפקיד שר הפנים של הבית.
להבנה הנכונה של התוכנית השלימה שתוכננה על ידי החכמה האלוקית , ישנן השלכות רבות ליחס שכל צד יתייחס ולהענקה שכל צד יעניק לזולתו. כאשר כל צד לומד להכיר את הכלים הגופניים והנפשיים שקיבל זולתו למען הפעילות השלימה של הבית היקר לשניהם, ומבין היטב כי כלים אלה המיוחדים לבן/בת זוגו דורשים ממנו התייחסות נכונה לפי טבעם, הרי הוא מתנהג עם בן/בת הזוג בהתאם לצרכי בן/בת הזוג, ולא לפי הבנתו את צרכי עצמו. גישה טבעית ונכונה זו מביאה לשלום ולשמחה אמיתיים ותמידיים ביניהם.
♦ הצרכים של כל אחד מבני הזוג
הרמב”ם ב”משנה תורה” מלמד כל צד להעניק לזולתו לפי צרכיו הנפשיים ולכן הוא אינו מעניק הדרכה שווה לבני הזוג.
הבעל נדרש (הלכות אישות טו,יט) : שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז.
מכבד את אשתו יותר מגופו– בכל מה שקשור לכבוד, כגון נושאים רגשיים הנוגעים לכבודה של רעייתו, בגדים מכובדים, דיבור מכבד שאינו פוגע או מזלזל, שבחים ומחמאות, בכל אלו ודומיהם עליו לדאוג לה יותר מאשר לעצמו.
אוהבה כגופו–
♦ ”טוב לגבר כי ישא על בנעוריו” (איכה ג’ כ”ז),
פרשו במדרש רבה (ג’ ט’), דזה עול אשה, והיינו שהוא עול כיון שצריך להיטיב לאשתו ולכבדה ולהעניק לה ולותר לה על ידי שבירת מדות. אבל זה עול טוב כמו שכתוב ”טוב לגבר”, שעל ידי זה זוכה להיות אדם שדומה לעליון, וזוכה לעולם שכלו ארך.
ולכן צריך לישא העול בנעוריו ולא אחר זמן רב, כדי שיתרגל בזה מנעוריו. וכתוב ”טוב לגבר” ולא טוב לאיש, כי בזה צריך להיות גבר איזהו גבור הכובש את יצרו (אבות ד’ א’), שאם לא יכבש את יצרו לא יוכל לעמד בעול זה, כי יחשב רק על עצמו, ולא על אשתו.
בסוטה (דף יז.) דרש רבי עקיבא: ”איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן”, ופרש רש”י שכינה ביניהם שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהן, יו”ד באיש וה”י באשה, לא זכו אש אוכלתן, שהקדוש ברוך הוא מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש.
ויש לעין מה הכונה ”זכו” ובמה תלויה זכות זו. ולפי מה שכתוב לעיל יש לפרש ”זכו” מלשון כי זך וישר הוא, דהיינו זכוך המדות. שאם האיש והאשה זככו עצמן וכל אחד חושב להיטיב לשני ולותר מנוחיותו למען השני הם דומים לשכינה שנדבקים במדותיו ולכן שכינה ביניהם. אבל אם לא זכו אלא כל אחד חושב רק על עצמו אינם דומים לשכינה והשכינה מסתלקת מביניהן ונשאר ביניהן אש המחלקת, רחמנא ליצלן.
♦ מטרת הנישואין
מטרת הנשואין להפך להדמות לעליון ולהעניק ליתן לאשה ככל היותר מתוך ויתור ואהבה, בין בשבחים ובין בתשומת לב, בין בדבורים ומתנות וטיולים וכדומה, שמטרתן להעניק לאשה חום ולהכריז לה שהוא אוהבה כגופו, ורק אז היא מוכנה בלב וברצון גמור להעניק לו כפלים ולפנקו. (הרב אפרים עובד- האושר שבנשואין לגבר)
בספר מכתב מאליהו חלק א’ בקונטרס החסד, דמטרת בריאת האדם שיהא נותן ולא נוטל, ועין שם בפרק ו’ שזו תכלית הנשואין, ליתן זה לזה ועל ידי זה אוהבים זה את זה. וכן לפרות ולרבות ולהעניק וליתן לילדיו, ולכן צריך להרבות בילדים.
♦ ושמח את אשתו -אדם קרוב למי שמשבח אותו (מחמאה פעם ביום)
התורה המשמחת עמ’ 44 אודות הרב שלמה זלמן אוירבך:
רגיל היה הרב לומר לחתנים לפני כניסתם לחופה:
התורה אומרת: “כי יקח איש אישה חדשה, לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר, נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושמח את אשתו אשר לקח (דבר’ כד,ה).
הגבלת הזמן של “שנה אחת”, נאמרה רק על אי-היציאה לצבא ועל שאר עבודות הציבור. אך “ושמח את אשתו..” כתוב לאחר המילים “שנה אחת” , ללמדך ש”ושמח את אשתו” – הוא חיוב הנמשך לכל החיים.
”כיצד משמחה”?
1♥ הכרת הטוב
צריך לשמחה על ידי ששם לב למעשיה ומעריך אותה ומשבח אותה על כל פעלה ופעלה שהיא עושה במיוחד עבורו. ויש בזה משום הכרת הטוב שהיא חובה כלפי כל אדם. ועוד שעל ידי שמשבח אותה נותן לה ספוק ורצון להמשיך ולעזר לו, אבל אם אינו משבח אותה על כך, היא מרגישה שהיא מנצלת ושהיא כשפחה בבית, שהרי לבעל מובן וברור שהיא צריכה לעשות זאת, שהרי אפלו אינו משבחה. ולכן לא מספיק שיכיר לה טובה בלבו, אלא צריך שיאמר לה זאת וישבח אותה בכל פעלה שעושה, אף בדברים קטנים שאינו מיחס להן חשיבות, כיון שלה הן חשובים שהיא עקר הבית.
וכמו שאמר הגר”י מסלנט זצ”ל: לומר לאשה שהמרק שבשלה הוא טעים, הוא כמו שאומרים לראש ישיבה שהתרוץ שלו על הרמב”ם הוא נפלא, כי המרק זהו ה”שעור” שהאשה מכינה עבור בעלה! והאשה מחכה לתשומת לבו על כל יגיעתה בבית, ובפרט שזה בשבילו, ובזה הוא נותן לה עוד כח להמשיך להכין לו:
ושבחים אלו צריך לתן לה כל יום וכמה פעמים, על כל ארוחה, נקיון, סדור הבית, כבוס וגהוץ על כל מה שנהנה ממנה ישבח אותה. וצריך שהדברים יצאו מן הלב בשמחה ובחיוך, שדברי אמת נכרים ובפרט לאשתו. וצריך להדגיש לה שבזכותה הוא גם בריא וגם לומד ועושה מצות, והוא שמח ומאשר בזכותה, ובפרט בעת שלומד הוא לומד בשמחה בזכותה ומתעלה בלמוד בזכותה.
2♥ צריך ליתן לאשה מתנות, (לא רק בזמנים ידועים, כגון: בחגים וביום נשואין, ויום הלדת וכדומה), אלא כל פעם שמזדמן לו ואפלו מתנה קטנה, דבר הראוי לה, ומה שהיא אוהבת ושמחה בו, כדי שתדע שהוא חושב עליה בכל פעם ואוהב אותה. ועל ידי זה הם נקשרים יחד. ולכן יש להרבות במתנות תדיר, ואפלו בדברים קטנים, כגון ממתק, דבר מאכל, פרחים וכדומה, לפחות פעם אחת בשבוע, ולא יחוס על ממונו, דאדרבה, בזכות זה יתברך ויעשיר. וכמו שכתוב בבבא מציעא (דף נט.) אמר ר’ חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ”ולאברם היטיב בעבורה”, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (כבדו לנשותיכם כדי שתתעשרו).
וכשקונה לה בגדים ותכשיטים, רצוי שהבעל ילך עם אשתו, כדי שהיא תבחר מה שמתאים לה, ובזה ימנע עגמת נפש על שקנה לה דבר שלא מתאים.
ומן הראוי מידי פעם לצרף למתנה מכתב המודיע את הערכתו ואהבתו אליה, שהרי זה בעקר מה שהאשה רוצה להרגיש מבעלה, היא אינה צריכה את כיסו אלא את לבו שהוא אוהבה וחושב עליה, ובשבילה המכתב שכתב לה חשוב יותר מן המתנה.
ביבמות (דף סג.) מספר שאשתו של רבי חיא היתה מצערת אותו, וכשהיה מוצא דבר הראוי לה, היה מניח זאת בסודרו ונותן לה, (עין בבן יהוידע שם שבא לרמז לה על חשיבותה שנותנת לו ללמד תורה, ולכן הניח זאת בסודר המיחד לחכמים). שאלו רב, הרי היא מצערת אותך. וענה לו, דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא. הרי שצריך להעריכה אף שמצערת אותו, דיש לעין במעלותיה ואותן לשבח.
ואף שלפעמים יחשב שהוא מגזים בשבחים ומתנות אליה, ויש שהאשה מעירה שהוא מגזים בזה, ואומרת לו שאין צרך שיתן לה מתנות וישבח אותה כל כך, הרבה פעמים זה נובע מרצון לקבל עוד, או שהיא מנסה אותו איך יגיב על זה, ועוד שהיא רוצה שיעשה זאת באיכות יותר טובה, שישבח אותה מכל לבו ולא רק ימלמל תודה שגרתית. ועל זה צריך לשים לב שלא יראה שגרתי, אלא מכל הלב. ואף שבתחלה אינו יכול תמיד לשבח מכל הלב, לא ימנע מזה, שעל ידי זה יתרגל לשבח אותה ויבא במשך הזמן לשבח אותה מכל לבו, (דמתוך שלא לשמה יבא לשמה), ובפרט שהאשה רוצה לשמע את השבחים, ועוד שהוא מחיב להכיר לה טובה על כל מה שעושה בשבילו
3♥ עידוד ליראת שמים ומעשים טובים
צריך לשבח אותה על מדותיה הטובות וצניעותה ויראת שמים. כמו שנאמר: ”אשה יראת ה’ היא תתהלל” שזו עקר מהותה ולא החן והיפי, ועל ידי זה נותן לה כח להמשיך במעשיה הטובים, ובפרט יש לשבח אותה על אהבת תורה שיש בה, ושהיא שולחת אותו לשעורי תורה, שהרי מסירות לתורה אינו קל לאשה, ובפרט שהיא מטפלת בילדים, וכן היא רוצה שבעלה ישב עמה, ולכן צריך להכיר לה טובה על זה, וליתן לה את הכח בשבחיו שתתן לו להוסיף בלמוד התורה, וזה בדוק ומנסה. ועוד שעל ידי שבחים אלו יעריך את אשתו ויאהב אותה.
ולא יהא כעמי הארץ שמחפשים בנשותיהם חסרונות ואת זה מבליטים, ובעבור זה מתוכחים ורבים. אלא אדרבה, את חסרונותיה יכסה ויצניע, שהרי למי אין חסרונות, וכי הבעל משולם? (וצריך למצא הזמן והדרך איך לעלות ולתקן חסרונות, לא על ידי תוכחה גלויה, ובפרט לא לפני הנשואין, ולא בשנה ראשונה. והיותר נאות בזה שיהא בדרך רמז, כגון: לומר לאשה שלמד או שמע שעור על זה ויש לו צער שהוא חסר בזה, כגון: מלשון הרע וכדומה, ואני רוצה ללמד עמך הלכות אלו ומוסר על זה, עזרי לי לתקן זאת, וממילא היא תתקן זאת). וצריך להתבונן במעלותיה ולהכיר לה טובה על זה, ועל ידי זה יאהב אותה ויחיו בשלום.
ובעקר צריך לשבח אותה על תכונותיה הטובות ומדות טובות שיש בה, וחכמה ותבונה שהשם יתברך חנן אותה, שאלו שבחים מהותיים ועקריים, וצריך לשים לב לתכונותיה, כדי לשבח אותה על זה. ועל ידי זה היא מתחברת אליו ומתמסרת אליו, שהיא שמחה ומאשרת על שכל מהותה ופנימיותה מוצאת חן בעיניו, ולא רק פעלותיה ומעשיה החיצונים והגשמיים. ולכן לא ישבח רק את מעשיה ויפיה, אלא גם את תכונותיה הפנימיות צריך לשבח, וזה העקר. ואדם קרוב למי שמשבח אותו.
בבא מציעא (דף נט.) אמר ר’ חלבו, לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ”ולאברם היטיב בעבורה”, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (כבדו לנשותיכם כדי שתתעשרו).
4♥ ”עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב ברבוי שיחה ורצוי”
הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצ”ל (בעל מחבר ספרי ”קהלות יעקב”) כותב אל אברך: ”כידוע עקר תקות האשה בעולמה היא שיהא לה בעל האוהב אותה, וכשהיא רואה שזה אינו, כמעט שקרוב לפקוח נפש מרב צער ויגון על היותה גלמודה כאלמנות חיות”.
לכן כותב החזון איש: ”עליו להשתדל להראות אהבה וקרוב” שזה כל תקותה וצפיותיה של האשה. לא מספיק שהוא אוהבה בלבו, אלא צריך להשתדל כל פעם ובכל יום ויום להראות אהבה וקרוב, שהרי עושה הרבה בשביל בעלה. וכמו שכתבנו לעיל, שצפיתה שאכן זה יגרם לו לאהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותו, וכשהיא רואה שזה אינו לא רק שהיא מאכזבת על שכל עמלה וטרחתה בבית בשביל בעלה היה לריק, אלא שהיא מרגישה בודדת וגלמודה בלי שתוף עם בעלה. וזו מהות האשה, כמו שכתוב בקדושין (דף מא:) ”טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו”, ולכן כמעט שקרוב לפקוח נפש מרב צער ויגון. וכבר שמעתי על כמה מקרים שהגיעו נשים לדכאון נפשי ר”ל, משום שהבעל לא הראה מספיק אהבה וקרוב.
”רבוי. שיחה ורצוי”, כיון שמהותה של האשה זה דבור. וכמו שכתוב בקדושין (דף מט:) ”עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, מהן נטלו הנשים תשעה קבין”. ונשים דברניות, כמו שכתוב בברכות (דף מח:), שעקר הדבור גורם לאנשים להתחבר, ולכן האשה מרבה לדבר, כדי שיתחברו עמה, ובפרט בדבור עם בעלה, כדי שבעלה יתחבר אליה ויבין אותה. וכיון שזו מהותה לדבר, ובפרט שהיא רגשית וצריכה להביע לאחרים את רגשותיה ועסוקיה ודאגותיה וחויותיה, צריך הבעל להקשיב לה ולהיות סבלן בשמיעתו את דבריה, אף שאינן מענינין אותו וחושש מבזבוז זמן ובטול תורה, שעל ידי זה מקל עליה. וכמו שכתוב ביומא (דף עה.) על הפסוק (משלי י”ב כ”ה) ”דאגה בלב איש ישחנה” ישיחנה לאחרים וישיחנה מדעתו, שעל ידי שמספר לאחרים דאגתו יוקל לו. (ואף שיש בדבריה לשון הרע בשעה שהיא מתרתחת על אחרים, מתר לשמע דבריה בלי להאמין ולקבל, כדי להרגיע אותה, ואולי גם להוציא הגנאי מלבה). וכן כשהיא מתפרצת וטוענת נגד הילדים או נגדו, צריך לשמע ולהראות שהדברים כואבים לו ולטכס עצה לשפר זאת. ועדיף לשמע אותה כל פעם ובכל ערב, כדי שיוקל לה, וגם כדי שלא יצטברו לה הרבה טענות נגדו, שאז יהא קשה להרגיעה ולתקן הדבר.
וכן צריך הבעל להראות לה שהוא שתף ברגשותיה, ולהיות אזן קשבת לבעיותיה, ולא להראות לה שדבריה הם לטרח בעבורו, כגון: שהוא מפסיק אותה, או מראה לה פנים חמוצות, או שמסתכל בשעון שמראה לה בזה שדבריה הם לטרח, שאז היא מאכזבת על שלא אכפת לו ממנה, וכן על ידי זה הוא נועל את הדלת לדבורים אלו, והיא תאלץ לשפך שיחה לפני משפחתה או חברותיה במקום שהשתיקה שם יפה.
וצריך הבעל ליתן לה לדבר בצורה נינוחה ובלי לחץ, כגון: בזמן שיש כבר שקט בבית, ורצוי לטיל עמה מידי פעם שעל ידי זה היא נינוחה וקל לה להוציא את מה שמעיק לה. וטוב שהבעל יזום זמן לדבר עמה, ויזמין אותה לדבר עמו או לטיל עמו כדי לדבר, ובזה מראה לה שרוצה בזה ואין לו בזה טרח, אלא הנאה וענג והוא רוצה להתחבר אליה.
נמצא שבדבורים אלה יש הרבה תועלת: א. הם נקשרים יחד שיש להם שתוף ברגשותיהם, שהוא מספר לה והיא מספרת לו על חויותיהם, וזה מרגיל הטבע עמה, כמו שכתב החנוך כדלעיל. (ולא יספר לה דברי גנאי עליו, כגון: שפגעו בו וכדומה). וכן רצוי לשתף אותה בלמודיו, כגון: מסקנת ההלכה, או בנושאים בו עוסק, כדי שתרגיש את למודו וזה מוסיף הרבה אהבת תורה, וכן ספוק במסירותה ללמודיו שהיא שומעת מה שלומד, (וכן למוד בבית עם חברותא מוסיף הרבה באהבת תורה ומסירותה, שהיא חשה ומרגשת את הריתחא דאורייתא, וזה בדוק ומנסה). ב. על ידי זה מקל עליה כדלעיל. ג. על ידי זה הם פותרים בעיות שונות, כגון: הילדים, פרנסה וכו’. ובפרט זה מועיל לקשר שביניהם לחזקו ולאמצו ולתקן החסרון מצדו ומצדה.
5♥ לימוד זכות, הוכחה
צריך מאד להזהר בדבוריו עמה, שמא יצער אותה על ידי דבור תוקפני או שמוכיח אותה או שמזכיר לה את עברה או את טעותה. וכן כשבא לביתו ורואה שארוחת צהרים או ערב לא מוכנה והוא רעב או שהוא מזדרז, לא יכעס או יעיר לה, דיש ללמד עליה זכות שמא אותו יום היא לא הרגישה טוב ושאר סבות המעכבות. וכן גבי נקיון הבית או שהבית אינו מסדר כמצוי שאין הנשים מספיקות הכל, וכן אם חסר לו חלצה מגהצת וכיוצא בזה. ויש אפנים שאסור כלל להעיר, אלא צריך לעשות זאת בעצמו, כמו בזמן שהיא אינה מרגישה טוב או בערב שבת, עין בשו”ע סימן ר”נ.
ואף שלפעמים מתר להעיר, צריך הרבה שימת לב איך אומר את הדברים ומתי. יש זמנים שלא כדאי כלל להוכיח, ובפרט בזמן לחץ או מתח ביניהם, או בערב שבת וערב יום טוב, הדברים לא מועילים אלא אדרבה מוסיפים מריבה וצער, ולפעמים עדיפה השתיקה.
התורה המשמחת עמ’ 45 אודות הרב שלמה זלמן אוירבך:
בחורף 1984 נפטרה הרבנית אוירבך באופן בלתי צפוי והיא בת 71.
ר’ שלמה-זלמן עמד לפני מיטת הרעיה שהקדישה חייה למען תורתו, אשת ברית עמה חי 54 שנים, ומתוך לבו הרוטט בקעו המילים, שהמוח מתקשה לעכל:
“רגילים לבקש מחילה מן הנפטר בשעת הלוויה. את יודעת, שאין לי על מה לבקש מחילה, משום שכל חיינו היו על פי ה”שולחן ערוך”. אך אם בכל זאת היה בינינו דבר מה – הריני מבקש מחילה”
אחד המקורבים שאלו אחר-כך: “עד כדי כך..?” ענה לו ר’ שלמה-זלמן: ‘ אתה חושב שלא היו ביננו ויכוחים בחיים? ודאי שהיו. אבל תמיד דיברתי על העניין הנדון, ולא באופן אישי. מעולם לא אמרתי לה מילה, שיכולה היתה להשתמע כפגיעה בה, גם לא משפט כמו: ‘אל תבלבלי את הראש’. ניסיתי באמת להיזכר בכל הדרך, מ’שערי חסד’ עד הר-המנוחות, אם היה בנינו משהו- אך לא זכרתי בכלום. אלא שלבסוף חששתי, שאולי בכל זאת היה בינינו משהו שאיני זוכר- ולכן ביקשתי סליחה”.
הוסיף אחי הרב, הרב אברהם-דב מירושלים: בנוסף להתפעלות מהנהגתו הבלתי נתפסת של ר’ שלמה-זלמן בזה, יש בהחלט להתפעל מן הרבנית הדגולה, שהליכותיה היו כאלה, שאכן נוצרה מערכת יחסית על-טבעית שכזו.
6♥ התאחדות. החזון איש כתב שצריך להשתדל להתאחד, שזו כונת היצירה: ”והיו לבשר אחד”, והיינו כדי לקים את התכלית, ”אעשה לו עזר”, שהאשה תהיה לו לעזר, גם בחלק חייו הגשמיים וגם בחלק הרוחני, כגון: למוד תורה וכדומה, וגם בחנוך הילדים. ולצרך זה צריכים בני הזוג להיות מאחדים בדעותיהם, אף על גב שכל אחד בא ממשפחה אחרת ויש לו הרגלים אחרים ואפי שונה, צריכים להתאחד. וכמו שכתוב בבן סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, ולא כתוב בקולותינו דהיינו ב’ קולות, דאם כן אינו אשם אלא הוריו אשמים שאינם מאחדים בדעתם, ואיך יתחנך הילד. ולכן צריך קולנו קול אחד שהם מאחדים בדעותיהם, ורק אז כשאינו שומע להם יש להטיל את האשמה עליו.
וענין ההתאחדות זה על ידי שידע שאשתו היא השתפה לו בכל הלך חייו, ולא הוריו ומשפחתו. וכמו שכתוב: ”על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד”. וצריך להגן על אשתו ולהיות מאחד עמה אף שעל ידי זה הוא נוגד את רצון הוריו, כיון שהם גוף אחד. כגון: שלא לילך לבית הוריו לשבת כשאשתו מתנגדת, ולהגן עליה מהאשמות של משפחה וכדומה.
♥ צריך להדגיש לה תמיד שהיא יפה בעיניו, והיא מוצאת חן בעיניו, כיון שזו מהות האשה, כמו שכתוב בתענית (דף לא.) שאין האשה אלא ליפי, ואפלו זקנה מתקשטת, עין במועד קטן (דף ט:) ועוד שאם היא תרגיש שאינה יפה מספיק בעיני בעלה, אין לך פגיעה גדולה מזו. ואף כשהיא נדה מתר לשבח אותה על בגדיה היפים, אבל לא ישבח יפי גופה, כדי שלא יבא לידי חבה והרגל דבר, אלא יאמר לה שהיא מוצאת חן בעיניו, ויש להקפיד בכל זה לפחות פעם אחת ביום.
קדושין (דף מא.) דאמר ריש לקיש: ”טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו”,
פרש רש”י משל הוא שהנשים אומרות על הבעל כל דהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה.
לקט בעניין שלום בית
בצור ירום (פרק ח עמ’ 169): לא כל אחד יכול לשנות שם, צריך להזהר מכל אלה שמשחקים עם השמות של האנשים, כגון אם זה שבא לפניהם שמו אברהם, ושם אשתו שושנה, הם מיד אומרים לו ‘ראשי תיבות אש! כדאי להיפרד’. או שאם בא לפניהם זוג שהאחד מתחיל באות ר’ והשני באות ב’ , הם אומרים לו ‘אוי ואבוי! כל היום יהיה ביניכם ריב’. צריך להיזהר מאנשים כאלה, כי מי אמר שיהיה ביניהם מחלוקת של אש? אולי יהיה ביניהם אהבה של אש ! כל מי שמשתתף בדברים האלה , וגורם להפריד בין זוגות, לא רואה שמחה בחיים שלו, כאשר נתן כן ינתן בו.
אני עקבתי אחרי כמה דיינים שהיו פזיזים מאוד, הם רצו להתפטר מהתיקים שלפניהם, ולכן לא שקלו את הדברים היטב, בסופו של דבר כל הילדים שלהם נפרדו, למרות שהם היו בני תורה, אף אחד מהם לא נשאר נשוי, כי ה’ החזיר להם מעט מהצער שהם גרמו לו. במקום שאותם דיינים ישבו אתם בסבלנות ויסבירו להם עוד פעם ועוד פעם, הם מיהרו להפריד בין הזוגות. הבן איש חי ע”ה היה הרב של בגדד במשך חמישים שנה. לפני פטירתו הוא אמר להם ‘ רבותי , חמישים שנה הייתי דיין בעיר הזאת ולא כתבתי אפילו גט אחד’ . וזו הייתה עיר שהכילה מאה ועשרים אלף יהודים, בוודאי שמתוך מספר גדול כזה היו זוגות שרבו ביניהם, אבל כשהם היו מגיעים אל הבן איש חי, הוא היה מסתכל עליהם בצורה כזאת שמיד הם היו חוזרים בהם, הוא היה מסביר להם שבזה הם הולכים נגד ה’, ולכן כדאי להם לעשות שלום ביניהם, ומיד הם היו הולכים. לכן זכה הבן איש חי ששמו התפרסם בכל העולם כי שיודעים לעשות שלום זה הדבר הכי גדול שיש.
בצור ירום ( פרק יג עמ’ 67) : לפעמים יש שמחה במשפחה, אצל האישה זה רגיש מאוד לנסוע לשמחה הזאת, מיד הוא צועק ‘אבל מה עם שמירת העינים!’ – מה יש לך ?! האם אתה רוצה שהיא תבכה לך שבועיים בבית?! על כל דמעה שלה אתה תיענש, לך לשם אבל אל תסתכל, מי אמר לך להסתכל?! פתאום הוא נהיה צדיק, כמו לוט בסדום, בשביל מה לך ?! אם היא רוצה לנסוע, תיסע אתה, תשמח אותה, תן לה להרגיש טוב, ואתה תראה אחר כך איזה כח היא תיתן לך ללמוד. אם לא תעשה כך, אחר כך כשאתה תצטרך את העזרה שלה היא תסרב לך – בשביל זה תהיה חכם, אל תעשה מלחמות.