הרמב”ם (הלכות לולב פ”ח הט”ו) : השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”.
בצור ירום (פרק א, עמ’ 145) : אומר הבעל שם טוב שעיקר העונשים שמקבלים בעולם הזה, כגון בעיות ויסורים עם הילדים, עם האשה, או בפרנסה שלפעמים מגיעים עד פת לחם, הכל בגלל העצבות. הוא בדק בשורש העבירות וראה שהעצבות היא שורש כל הפורענויות. לכן אם אדם לא מצליח בלימוד, ידע שזה בגלל שהוא עצוב, או אם הוא נכשל בחינוך הילדים, או בזוגיות שלו עם אשתו, ידע שהכל זה בגלל העצבות. על זה נאמר “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב” (דברים כח,מז) עבדת, אבל לא בשמחה, על זה מגיעים כל התשעים ושמונה קללות שבפרשת כי תבוא, לכן מי שרוצה להתפטר מכל הקללות האלה, חייב להיות בשמחה תמיד. זה היסוד של תורת רבי נחמן, מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד.
ליקוטי מוהר”ן (תניינא תורה כד) : מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כחו. וכל החולאת הבאין על האדם, כולם באין רק מקלקול השמחה, וכו’. והכלל שצריך להתגבר מאוד בכל הכחות, להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו במלי דשטותא. אף שגם לב נשבר הוא טוב מאוד, עם כל זה הוא רק באיזו שעה, וראוי לקבוע לו איזה שעה ביום לשבר לבו ולפרש שיחתנו לפניו יתברך, כמובא אצלנו, אבל כל היום כולו צריך להיות בשמחה.