סימן רנב- מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת, ובו ז׳ סעיפים

(א) מתר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה, אף על פי שאינו יכול לגמרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבת, כגון: לשרות דיו וסממנין במים והם נשרים כל השבת, ולתת אונין (פי׳ אגדות) של פשתן לתנור כדי שיתלבנו, ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט, שאם היא על האש אסור שמא יחתה (פי׳ יגלה ויער הגחלים במחתה), ואפלו אינה על האש אם אינה טוחה בטיט, אסור, שמא יגיס בה בכף. והמגיס בקדרה, אפלו אינה על האש, חיב משום מבשל; ומתר לפרס מצודות חיה ועופות ודגים והם נצודים בשבת; ומתר למכר לנכרי ולהטעינו סמוך לחשכה ובלבד שיצא מפתח ביתו מבעוד יום. {הגה: ויש מתירין שיוציא הנכרי בשבת אם יחד לו הנכרי מקום מבעוד יום בבית ישראל, ויש להחמיר (מרדכי פ״ק דשבת) ועין לקמן סי׳ שכ״ה.}

(ב) ומתר לתן בגדיו לכובס נכרי, ועורות לעבדן (פי׳ האמן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה הנכרי המלאכה בביתו. {הגה: ואם לא קצץ, אסור בערב שבת. ועין לעיל סי׳ רמ״ז דיש חולקין אם עושה לו בחנם, דהינו בטובת הנאה.} ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת אם היה עושה בטובת הנאה, צריך לומר שלא יעשה בה בשבת. {הגה: ואפלו אם נתנם לו כמה ימים לפני שבת.}

(ג) ואם היתה מלאכה מפרסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפרסם, טוב להחמיר ולאסר.

(ד) כל שקצץ אף על פי שיעשה העכו״ם מלאכה בשבת, מתר לישראל ללבש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד. {הגה: ויש אוסרין ללבשו כל שידוע שהעכו״ם גמרו בשבת (הג״א פ״ק דשבת ומהרי״ל ובית יוסף בשם רוקח), וצריך להמתין במ״ש בכדי שיעשה (א״ז), והכי נהוג לכתחלה, אם לא שצריך אליו בשבת שאז יש להקל; ואם יש לתלות שנגמר בערב שבת, מתר בכל ענין (הגהות אלפסי). ודוקא אם שגר לו העכו״ם לביתו, אבל אסור לקח כלים מבית האמן בשבת ויום טוב (מרדכי פ״ק דיום טוב ואור זרוע והגמ״י פ״ב מה׳ יום טוב והג״א פרק אין צדין). וכל זה בכלים שעשה לישראל (בית יוסף), אבל עכו״ם שעושה מנעלים על המקח, מתר לישראל המכירו לילך ולקח ממנו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצץ עמו דמי המקח (הג״א פרק אין צדין).}

(ה) ומתר לפתח מים לגנה והם נמשכים והולכים בכל השבת; ולהניח קילור (סם של רפואה שנותנין על העין) עבה על העין אף על פי שאסור להניחו בשבת; ולתת מגמר תחת הכלים והם מתגמרים מאליהם כל השבת ואפלו מגמר מנח בכלי, דאין אדם מצוה על שביתת כלים; ולתת שעורים בגיגית לשרותן; וטוענין בקורת בית הבד והגת מבעוד יום על זיתים וענבים, והשמן והיין היוצא מהם מתר {ועין לקמן סימן ש״כ סעיף ב׳;} וכן בסר ומלילות שרסקן מבעוד יום מתרים המשקים היוצאים מהם; ומתר לתת חטים לתוך רחים של מים, סמוך לחשכה. {הגה: ולא חישינן להשמעת קול, שיאמרו רחים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוספות והרא״ש פ״ג דשבת, וסמ״ג וסה״ת והגה״מ ופ״ז ותשובת מהרי״ו סימן ק״ל ואגור) והכי נהוג לכתחלה, מיהו במקום פסידא יש להקל כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ״ד. ומתר להעמיד כלי משקלת שקורין זייגע״ר מערב שבת, אף על פי שמשמיע קול להודיע השעות בשבת, כי הכל יודעים שדרכן להעמידו מאתמול (טור אגור), ועין לקמן סימן של״ח.}

(ו) לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשכה במחטו בידו, ולא בקלמוסו, שמא ישכח ויוציא. אבל מתר לצאת בתפלין סמוך לחשכה, לפי שאינו שוכחן.

(ז) מצוה למשמש אדם בכליו בערב שבת סמוך לחשכה שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת.