סימן תקמט– להתענות ד׳ תעניתים, ובו ב׳ סעיפים

(א) חיבים להתענות בתשעה באב ובי״ז בתמוז ובג׳ בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שארעו בהם.

מ”ב –  חייבים להתענות וכו׳ – והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו׳ ואחז״ל צום הרביעי זה י״ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים וצום החמישי זה ט׳ באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי׳ שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו׳ ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש״כ באנשי נינוה וירא ד׳ את מעשיהם ואמרו חז״ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ״מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ״ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה

מפני דברים הרעים וכו׳ – כי בי״ז בתמוז ארעו בו ה׳ צרות בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמפורש בתורה ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון והובקעה העיר בחורבן בית שני ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והועמד צלם בהיכל. ובט״ב היה בו חורבן הגדול שנחרב בו הבית הראשון וגם השני ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל ונפלו כולם ביד העכו״מ ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן ביהמ״ק ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש. ויום ג׳ בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה ונכבה גחלת ישראל הנשארה כי ע״י שנהרג גלו כולם ונהרגו מהם לאלפים. ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נ״נ הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן:

בהם – מי שטעה ואכל בהם מ״מ צריך להשלים התענית אחר שאכל דמי שאכל שום יחזור ויאכל שום ואם צריך להתענות יום אחר עיין לקמן סימן תקס״ח ס״א ובמ״ב שם

(ב) אף על גב דכתיב בקרא: בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר (ירמיהו לט, ב) אין מתענין בט׳ בו אלא בי״ז, מפני שאף על פי שבראשונה הבקעה בט׳ בו, כיון שבשניה הבקעה בי״ז בו, תקנו להתענות בי״ז בו משום דחרבן בית שני חמיר לן.

מ”ב– בתשעה – ולא רצו לגזור גם בט׳ דאין מטריחין על הצבור יותר מדאי: