תפריט
תקפב- סדר תפילת עשרת ימי תשובה וראש השנה, ובו ט׳ סעיפים
(א) בעשרת ימי תשובה אומר: המלך הקדוש, המלך המשפט; ואם טעה או שהוא מספק אם הוא בהמלך הקדוש, חוזר לראש; ואם הוא בהמלך המשפט, אם נזכר קדם שעקר רגליו, חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר; ואם לא נזכר עד שעקר רגליו {עין לעיל סוף סימן קי״ז,} חוזר לראש {עין לעיל סימן קי״ח.}
(ב) אם אמר: האל הקדוש, ותוך כדי דבור נזכר ואמר: המלך הקדוש, אינו צריך לחזר; וכן הדין בהמלך המשפט.
(ג) בשבת בינתים, ערבית יאמר בברכת מעין שבע: המלך הקדוש. {הגה: וה״ה אם חל ראש השנה בשבת; וחותם בשל שבת לבד, וכן כשחל יום כפור בשבת (מהרי״ל ומנהגים).}
(ד) יש נוהגים להתפלל בראש השנה ויום הכפורים בכריעה, וצריכין הם לזקף בסוף הברכות.
(ה) אם לא אמר: זכרנו, ומי כמוך, אין מחזירין אותו. {הגה: ואפלו לא עקר רגליו עדין, רק שסים אותה ברכה (תרומת הדשן), וה״ה אם לא אמר: וכתב, ובספר, נמי דינא הכי (טור).}
(ו) אומר בתפלה: ותתן לנו את יום הזכרון הזה, ואינו מזכיר ראש חדש.
(ז) אם חל בחול, אומר: יום תרועה מקרא קדש; ואם חל בשבת, אומר: זכרון תרועה.
(ח) אינו אומר: מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון; וכן אינו אומר: והשיאנו; ובתפלת מוסף אינו אומר: ואין אנו יכולין לעלות ולראות לפניך, אלא ואין אנו יכולים לעשות חובותינו לפניך {וחותמין ודברך אמת וכו׳ (טור).}
(ט) אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה ויום הכפורים נוהגין לומר בקול רם. ולהטעות לא חיישינן, כיון שמצויים בידם מחזורים. {הגה: ונוהגין שכל אחד אומר לחברו: לשנה טובה תכתב (טור).}
תקפג- דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה, ובו ב׳ סעיפים
(א) יהא אדם רגיל לאכל בראש השנה רביא דהינו תלתן, כרתי, סלקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רביא יאמר: יהי רצון שירבו זכיותינו; כרתי, יכרתו שונאינו; סלקא, יסתלקו אויבינו; תמרי, יתמו שונאינו; קרא, יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.
{הגה: ויש נוהגין לאכל תפוח מתוק בדבש (טור), ואומרים: תתחדש עלינו שנה מתוקה (אבודרהם), וכן נוהגין. ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון; ונוהגין לאכל בשר שמן וכל מיני מתיקה (מרדכי דיומא).}
(ב) אוכלים ראש כבש לומר: נהיה לראש ולא לזנב, וזכר לאילו של יצחק. {הגה: יש מדקדקים שלא לאכל אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא, ועוד שהן מרבים כיחה וניעה ומבטלים התפלה (מהרי״ל). והולכין אל הנהר לומר פסוק: ותשליך במצלות ים כל חטאותם וגו׳ (מיכה ז, יט) (מנהגים). וגם נוהגים שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.}
תקפה- דין ברכת השופר, ובו ה׳ סעיפים
(א) צריך לתקע מעמד. {הגה: ונוהגין לתקע על הבימה במקום שקורין.}
(ב) קדם שיתקע יברך: לשמע קול שופר, ויברך: שהחינו;
{הגה: ואין חלוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים, אפלו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות (בית יוסף ותרומת הדשן);}
ויתקע תשר״ת ג׳ פעמים, ותש״ת ג׳ פעמים, ותר״ת ג׳ פעמים;
{הגה: וטוב לתקע בצד ימין, אם אפשר לתקע בכך (מנהגים), וכן יהפך השופר למעלה, שנאמר: עלה אלהים בתרועה (תהלים מ״ז:ו׳) (רוקח ומהרי״ל).}
(ג) אם התחיל לתקע ולא יכול להשלים, ישלים אחר ואפלו ג׳ או ד׳; ודי בברכה שברך הראשון, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה; ואפלו אם ברך ולא יכול לתקע כלל, השני תוקע בלא ברכה ולא הויא ברכה לבטלה.
(ד) אחר תוקע ולא שליח צבור, כדי שלא יתבלבל; ואם הוא מבטח שחוזר לתפלתו, רשאי לתקע.
{הגה: ודוקא תקיעות שעל סדר התפלה אסור לשליח צבור לתקע; אבל תקיעות שתוקעין מישב, דהינו קדם שמתפללין מוסף, מתר לשליח צבור לתקע (כל בו); ואם אין השליח צבור תוקע מישב, ראוי שאותו התוקע יתקע גם כן על סדר הברכות; כי המתחיל במצוה אומרים לו: גמר (רמב״ם וא״ח); נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה, ונכון הוא.}
(ה) הנוטל שכר לתקע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות ויום טוב, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה.
תקפו- דיני שופר של ראש השנה, ובו כ״ג סעיפים
(א) שופר של ראש השנה מצותו בשל איל וכפוף; ובדיעבד, כל השופרות כשרים, בין פשוטים בין כפופים, ומצוה בכפופים יותר מבפשוטים; ושל פרה פסול בכל גונא; וכן קרני רב החיות שהם עצם אחד ואין להם מבפנים זכרות, פסולים. {וכן שופר מבהמה טמאה, פסול (ר״ן פ״ג דראש השנה).}
(ב) הגוזל שופר ותקע בו, יצא אפלו לא נתיאשו הבעלים ממנו.
(ג) תקע בשופר של עבודת כוכבים של ישראל, לא יצא. שאינה בטלה עולמית וכתותי מכתת שעוריה; אבל בשל עבודת כוכבים של עובד כוכבים, וכן במשמשי עבודת כוכבים של עובד כוכבים, לא יתקע; ואם תקע בו, יצא והוא שלא נתכון לזכות בו; אבל אם נתכון לזכות בו, לא יצא דהוה ליה עבודת כוכבים של ישראל {ויש מחמירין דאפלו בשל עובד כוכבים אינו יוצא אלא בנתבטל בערב יום טוב (מרדכי) ועין לעיל סי׳ תרמ״ט (סעיף ג׳).}
(ד) שופר של תקרבת עבודת כוכבים, אפלו היה של עובד כוכבים, שתקע בו, לא יצא משום דאינה בטלה עולמית.
(ה) המדר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא ידי חובה; אבל אם אמר: קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקע בו אפלו תקיעה של מצוה.
(ו) היה קולו עב מאד או דק מאד, כשר, שכל הקולות כשרים בשופר.
(ז) אם נקב, אם לא סתמו אף על פי שנשתנה קולו, כשר {מיהו אם יש שופר אחר אין לתקע בזה, כי יש אומרים שאין לתקע בשופר נקוב (כל בו ותשובת הרא״ש);} ואם סתמו שלא במינו, אף על פי שאינו מעכב את התקיעה לאחר סתימה, שחזר קולו לכמות שהיה בתחלה, פסול אפלו נשתיר בו רבו; ואם סתמו במינו, אם נשתיר רבו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, אלא חזר קולו לכמות שהיה קדם שנקב, כשר, ואם חסר אחת משלש אלה, פסול. ואם הוא שעת הדחק, שאין שופר אחר מצוי, יש להכשיר בסתמו במינו אם נשתיר רבו, אפלו לא חזר קולו לכמות שהיה; וכן יש להכשיר בסתמו שלא במינו, אם נשתיר רבו וחזר קולו לכמות שהיה בתחלה קדם שנקב.
(ח) נסדק לארכו, פסול. יש אומרים אפלו בכל שהוא פסול, אלא אם כן הדקו הרבה בחוט או במשיחה {ונשתיר שעור התקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה (כל בו)}, ויש אומרים דוקא ברבו; ואם דבקו, כשר אפלו אם דבקו בדבק; ויש מי שאומר שאינו כשר אלא כשדבקו בעצמו, שחממו באור עד שנפשר וחבר קצותיו זה עם זה; ואם נסדק כלו, אפלו מצד אחד, פסול אפלו חממו באור וחבר סדקיו זה עם זה.
(ט) נסדק לרחבו במעוטו, כשר; ברבו, פסול אלא אם כן נשאר מהסדק לצד פיו שעור תקיעה, דהינו ארבעה גודלים, וכשנשתיר בו כך כשר אפלו אם מעכב את התקיעה; ויש מכשירים בנשתיר אפלו שלא לצד פיו.
(י) דבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול ואפלו אם יש בשבר שכנגד פיו שעור שופר.
(יא) הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו, פסול, אפלו היה בו מתחלה שעור שופר.
(יב) הפכו ותקע בו, לא יצא; בין הפכו כדרך שהופכים החלוק שהחזיר פנימי לחיצון, בין שהניחו כמו שהיה אלא שהרחיב את הקצר וקצר את הרחב {והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול (ר״ן פ״ג דראש השנה).}
(יג) היה ארך וקצרו, אם נשאר בו שעור תקיעה, כשר.
(יד) גרדו מבפנים או מבחוץ עד שעשאו דק מאד כמו גלד, כשר.
(טו) לא הוציא זכרותו אלא נקב בו, כשר; אבל אם הוציא הזכרות ועשה ממנו שופר, כגון שנקב בו, פסול.
(טז) צפהו זהב במקום הנחת פה, פסול; שלא במקום הנחת פה, כשר. צפהו זהב מבפנים, פסול; מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה, פסול, ואם לאו כשר. יש מפרשים מקום הנחת פה הינו עבי השופר לצד פנימי שמניח שם פיו, והצד החיצון מן העבי עצמו קרוי שלא במקום הנחת פה; ויש מפרשים דעביו במקום הקצר הוא מקום הנחת פה, ושלא במקום הנחת פה הינו כל ארך השופר מצד הקצר עד צד הרחב.
(יז) המצירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים. {אבל מתר לחקק בשופר עצמו צורות כדי לנאותו (בית יוסף).}
(יח) אם נתן זהב על עבי השופר בצד הרחב, הינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול.
(יט) הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו, פסול.
(כ) נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדין ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר; {הגה: ולי נראה דאפלו אינו בולט בצד הרחב רק שוה לחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי יצא, כן נ״ל (כן מובא מלשון הרא״ש);} והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון; ואם לאו, פסול.
(כא) שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יום טוב אפלו בדבר שיש בו משום שבות. כיצד, היה השופר בראש האילן או מעבר הנהר ואין לו שופר אלא הוא, אינו עולה באילן ואינו שט על פני המים כדי להביאו; ועל ידי אינו יהודי מתר, דהוי שבות דשבות (פרוש, אסור אמירה לעכו״ם באסור דאוריתא הוא משום שבות שאמרו חכמינו זכרונם לברכה לשבת מזה אמירה לעכו״ם ובאסור דרבנן הוא שבות דשבות); ובמקום מצוה לא גזרו (רבנן) {ועין לעיל סימן ש״ז.}
(כב) אם עכו״ם הביא שופר מחוץ לתחום, תוקעין בו; והוא הדין אם עשה עכו״ם שופר ביום טוב, מתר לתקע בו.
(כג) יכול לתן בתוכו מים או יין לצחצחו; אבל מי רגלים, אף בחול אסור מפני הכבוד.
תקפח- זמן תקיעת שופר, ובו ה׳ סעיפים
(א) זמן תקיעת שופר ביום ולא בלילה; ומצותה משעת הנץ החמה ואילך, ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא. ואם שמע מקצת תקיעה קדם שעלה עמוד השחר, ומקצתה אחר שעלה עמוד השחר, לא יצא. {הגה: ואם היה שעור תקיעה במה ששמע ביום, נתבאר בסימן תקפ״ז סעיף ג׳.}
(ב) שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום, יצא ואפלו הם מט׳ בני אדם תקיעה מזה ותרועה מזה ותקיעה מזה; ויש אומרים דדוקא בשלא הפסיק ביניהם בקול שופר שאינו ראוי באותה בבא.
(ג) שמע ט׳ תקיעות מט׳ בני אדם שתקעו כלם כאחד, לא יצא, שאין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. {הגה: ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפלו אחד תקע בחצוצרות, יצא דיהיב דעתיה על השופר (הגהות אשרי וגמרא פ׳ ראוהו בית דין).}
(ד) היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה, תקיעה אחת מוציאה את שניהם.
(ה) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר. {הגה: ואסור לטלטלו, אם לא לצרך גופו ומקומו (אור זרוע והגהות אשרי סוף פרק במה מדליקין).}
תקפט- מי הם הראוים לתקיעת שופר, ובו ט׳ סעיפים
(א) כל שאינו מחיב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
מ”ב– אבל אם הוא מחויב אלא שיצא בהמצווה, יכול להוציא ואפילו לברך בשביל חברו.
(ב) חרש שוטה וקטן פטורים; וחרש, אפלו מדבר ואינו שומע, אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא.
{הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן (בית יוסף).}
(ג) אשה פטורה משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא.
(ד) אנדרוגינוס (יש להם זכרות ונקבות) מוציא את מינו; טמטום (לא ברור אם זכר או נקבה), אפלו את מינו אינו מוציא.
(ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אפלו עצמו, וצריך שיתקע לו בן חורין להוציאו.
(ו) אף על פי שנשים פטורות, יכולות לתקע; וכן אחר שיצא כבר, יכול לתקע להוציאן, אבל אין מברכות ולא יברכו להן.
{הגה: והמנהג שהנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא על כן גם כאן מברכות לעצמן, אבל אחרים לא יברכו להן אם כבר יצאו. ואינן תוקעין רק לנשים, אבל אם תוקעין לאיש המחיב, מברכין לו אף על פי שכבר יצאו, כמו שנתבאר סימן תקפ״ה סעיף ב׳ בהגהה א׳ (דברי עצמו).}
(ז) המדר הנאה מחברו מתר לתקע לו תקיעה של מצוה; ודוקא כשהוא תוקע מאליו להוציאו, אבל אם אמר לו המדר: תקע והוציאני, אסור.
{הגה: ואם אמר: קונם תקיעותיו עלי, בכל ענין אסור (ר״ן).}
(ח) המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו; וכן השומע מן המתעסק, לא יצא; וכן התוקע לשורר ולא נתכון לתקיעת מצוה, לא יצא. נתכון שומע לצאת ידי חובתו, ולא נתכון התוקע להוציאו; או שנתכון התוקע להוציאו ולא נתכון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו עד שיתכון שומע ומשמיע.
(ט) מי שתקע ונתכון להוציא כל השומע תקיעתו, ושמע השומע ונתכון לצאת ידי חובתו, אף על פי שאין התוקע מתכון לפלוני זה ששמע תקיעתו, ואינו יודע, יצא שהרי נתכון להוציא לכל מי שישמענו; לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכון לצאת, שהרי שליח צבור מתכון להוציא את הרבים ידי חובתן.
סדר הראוי לתקיעת שופר, ובו ט׳ סעיפים
(א) כמה תקיעות חיב אדם לשמע בראש השנה, תשע; לפי שנאמר: תרועה ביובל ובראש השנה ג׳ פעמים, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, ומפי השמועה למדו שכל תרועות של חדש השביעי אחד הן, בין בראש השנה בין ביום הכפורים של יובל, תשע תקיעות תוקעין בכל אחד משניהם: תר״ת, תר״ת, תר״ת.
(ב) תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו אם היא היללה שאנו קורים תרועה, או אם היא מה שאנו קורים שברים, או אם הם שניהם יחד; לפיכך, כדי לצאת ידי ספק צריך לתקע תשר״ת ג׳ פעמים, ותש״ת ג׳ פעמים, ותר״ת ג׳ פעמים.
(ג) יש אומרים ששעור תקיעה כתרועה, ושעור תרועה כשלשה יבבות, דהינו ג׳ כחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין; ולפי זה צריך לזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין, שאם כן יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה; {ויש אומרים דאין לחוש אם האריך בשברים קצת, ובלבד שלא יאריך יותר מדאי וכן נוהגין (מרדכי והגהות אשרי פי״ט)}, וצריך להאריך בתקיעה של תשר״ת יותר מבשל תש״ת, ובשל תש״ת יותר מבשל תר״ת; ומיהו אם מאריך הרבה בכל תקיעה אין לחוש, שאין לה שעור למעלה; וכן בתרועה יכול להאריך בה כמו שירצה; וכן אם מוסיף על ג׳ שברים ועושה ד׳ או ה׳, אין לחוש. ויש אומרים ששעור יבבא ג׳ טרומיטין; ושעור תרועה כשלשה יבבות, שהם ט׳ טרומיטין; ושעור תקיעה גם כן תשעה טרומיטין, כתרועה; ולפי זה אין לחוש אם האריך קצת בשברים; וצריך להאריך בתקיעה של תשר״ת כשעור י״ב טרומיטין, ומי שלא האריך בתקיעה כשעור הזה והאריך בשברים, לא קים המצוה לא כמר ולא כמר.
(ד) ג׳ שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, אבל ג׳ שברים ותרועה דתשר״ת יש אומרים שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת, והוא שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, ויש אומרים שצריך לעשותם בנשימה אחת; וירא שמים יצא ידי כלם, ובתקיעות דמישב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות דמעמד יעשה בב׳ נשימות. {הגה: והמנהג הפשוט לעשות הכל בב׳ נשימות, ואין לשנות.}
(ה) אם תקע תר״ת בנשימה אחת, יצא; ויש מי שאומר שלא יצא.
מ”ב- (כב) שלא יצא – דאין כאן לא ראש ולא סוף וסברא ראשונה ס״ל כיון דניכר סלקי לכל אחד ואחד ועיין בביאור הגר״א שמסכים לדעה הראשונה:
(ו) אם האריך בתקיעה אחרונה של תשר״ת כשעור ב׳ תקיעות, כדי שתעלה לשם תקיעה אחרונה של תשר״ת ובשביל הראשונה של תש״ת, לא עלתה לו אלא בשביל תקיעה אחת; ויש אומרים שאפלו בשביל אחת לא עלתה לו. {הגה: ואם תקע תקיעה אחת בין ב׳ סדרים והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה, יצא (בית יוסף).}
(ז) אם טעה בתשר״ת ואחר שתקע ב׳ שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר; ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, לא הפסיד התקיעה הראשונה שתקע, אלא חוזר ותוקע ג׳ שברים ומריע ותוקע; אבל אם ארע בתש״ת או תר״ת, הפסיד גם תקיעה ראשונה.
(ח) אם הפסיק בתרועה בין תקיעה לשברים, או שהפסיק בשברים בין תרועה לתקיעה, וכן אם הריע ב׳ תרועות זו אחר זו, או שתקע אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה; או לאחר שתקע שלשה שברים שתק והפסיק ואחר כך תקע שברים אחרים, ואפלו שבר אחד, בכל אלו הוי הפסק והפסיד גם תקיעה ראשונה.
(ט) אם תקע שני תשר״ת, או שני תש״ת, או שני תר״ת כהגן וטעה בשלישי, אין צריך לחזר אלא לאחרון שטעה בו. אם תקע בצד הרחב של השופר, לא יצא. {הגה: ואחר שתקעו אומר השליח צבור פסוק אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, ומחזירין הספר למקומו.}
תקצא – סדר תפילת מוסף ביחיד, ובו ח׳ סעיפים
(א) יתפללו הצבור בלחש תפלת מוסף ט׳ ברכות, ושליח צבור יתפלל גם כן עמהם בלחש.
מנהג תימן בלדי- תפילת מוסף רק בלחש ולכן תוקעים רק 41 תקיעות.
מ”ב : יתפללו הצבור וכו׳ ט׳ ברכות – לאפוקי מאיזה פוסקים שסוברין שבלחש לא יתפללו רק ז׳ ברכות כמו בשחרית. מקום שנוהגין שהקהל מתפללין עם הש״ץ בשוה והש״ץ תוקע וטעה אסור לשוח באמצע ולגעור בו דכבר יצאו בתקיעות דמיושב
(ב) המנהג פשוט בכל בני ספרד שאין מזכירין פסוקי קרבן מוסף כלל.
{הגה: והמנהג הפשוט באשכנז ובגלילות אלו לומר פסוקי מוסף ראש השנה, ואין אומרים פסוקי מוסף ראש חדש אלא אומרים: מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד וכו׳ ושני שעירים לכפר ושני תמידין כהלכתן (טור); ואומרים גם כן מוספי יום הזכרון (ר״ן סוף ראש השנה ורבנו ירוחם וכל בו).}
מ”ב– שאין מזכירין וכו׳ – שאין לומר פסוקי מוסף אלא בשבת ור״ח דרגילי בהו ולא אתי למיטעי אבל בשאר מועדים דלא רגילי בהו אתי למיטעי לכך אין מזכירין אותן אלא אומרים ככתוב בתורתך וכו׳:
וא״א פסוקי מוסף ר״ח – ואפילו בבקר אצל פרשיות הקרבנות א״א אותו והטעם בכ״ז כדי שלא יאמרו יום ב׳ דר״ח עיקר כמו בשאר ר״ח [ובאמת אינו כן דחודש אלול לעולם אינו מעובר] ועוד טעם שלא לתת ליום זה מעלה מצד שהוא ר״ח שהרי יש לו מעלה גדולה מזו מצד ר״ה ור״ח נכלל במה שאומרים זכרון דקאי גם על ר״ח וכתיב ביום הכסא זהו ר״ה שהחדש מתכסה בו:
(ג) צריך לומר: את מוספי יום הזכרון, כדי לכלל גם מוסף ראש חדש; וגם ביום שני יאמר: את מוספי.
(ד) אומרים עשרה פסוקים של מלכיות, וי׳ של זכרונות, וי׳ של שופרות בכל ברכה; ג׳ מהם של תורה, ג׳ של כתובים, ג׳ של נביאים וא׳ של תורה; ואם רצה להוסיף על אלו י׳, רשאי
רמ”א {מיהו אם לא התחיל בשום פסוק רק אמר: ובתורתך כתוב לאמר, יצא (טור).}
(ה) אין אומרים פסוק במלכיות, ולא בזכרונות ולא בשופרות, של פורעניות של ישראל; ואין אומרים פסוק זכרונות של יחיד.
(ו) יש קורים תגר על מה שנוהגים להשלים פסוקי שופרות בפסוק וביום שמחתכם, שאין מזכיר בו שופר אלא חצוצרות, והרא״ש והר״ן כתבו לקים המנהג.
(ז) ועקדת יצחק היום לזרעו תזכר, כך היא הנסחא המפרסמת; והמדקדק לומר: לזרע יעקב תזכר, משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות ואינו אלא טועה. {הגה: ואומרים: עלינו, ומלך, והשליח צבור מוסיף: אוחילה ושאר פיוטים, כל מקום לפי מנהגו (טור).}
(ח) לא יתפלל ביחיד תפלת מוסף בראש השנה עד אחר ג׳ שעות היום.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם