סימן רסה– סדר ברכת המילה ודין מילה ביום התענית, ובו י״ג סעיפים

(א) המל מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה; ואבי הבן מברך בין חתיכת הערלה לפריעה: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. {הגה: ואם אין אבי הבן אצל המילה, יש מי שאומר שאדם אחר מברך ברכה זו, דהרי הבית דין מצוין למולו (רמב״ם בשם י״א). ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו (טור ובשם ראב״ד והגהת מיי׳ בשם סמ״ק). וכן אם האב בכאן, ואינו יודע לברך (רבנו ירוחם נתיב א׳ וכן כתב בית יוסף בשם אבודרהם). האב והמוהל כשמברכים, צריכים לעמד (טור ובית יוסף בשם ב״ה). אבל התופס הנער, כשמברך, נוהגים שיושב ומברך. יש אומרים שכל העם שהם אצל המילה יעמדו, שנאמר ויעמד העם בברית (מלכים ב כג, ג) (מרדכי פר״א דמילה ובכל בו ורבנו ירוחם ואבודרהם ותניא). וכן נוהגין מלבד התופס הנער, שהוא יושב.} ואם אחרים עומדים שם, אומרים: כשם שהכנסתו לברית כן תכניסהו לתורה ולחפה ולמעשים טובים. ואבי הבן, או המוהל, או אחד מהעם מברך על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים לטל הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח, ואומר: בא״י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן וכו׳. ונוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו ופי התינוק. {וכשהמוהל מברך ברכה זו, רוחץ תחלה ידיו ופיו, כדי שיברך בנקיות (אבודרהם).}

(ב) אם אבי הבן הוא מוהל בעצמו, מברך: למול את הבן, לדעת הרמב״ם. {ויש חולקין (טור בשם בעל העטור), וכן נוהגין שלא לחלק מיהו אם ברך למול, או שברך ברכת להכניסו לחוד, יצא (וכן משמע בהגהות מימוני).}

(ג) גר שמל קדם שנתגיר, וקטן שנולד כשהוא מהול, כשמטיפין ממנו דם ברית אינם צריכים ברכה. וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו, מפני שאינו זכר ודאי. {הגה: אבל כשחוזרין על ציצין המעכבים המילה, צריך לחזר ולברך כל הברכות, אבל אין לומר קים את הילד הזה וכו׳ (בנימין זאב סימן ל׳ בשם אגדה).}

(ד) ממזר, כישראל הוא ומברכים עליו ברכת מילה עד כורת הברית, אבל אין מבקשים עליו רחמים. {ומפרסמין בשעת מילתו שהוא ממזר (מהרי״ל).} ביום הכפורים ובארבעה צומות, לא יברך על הכוס (טור בשם בעל העטור ועוד פוסקים); מיהו בג׳ צומות מהם, שהיולדת אינה מתענה, יכול לברך על הכוס ותטעם ממנו היולדת, אם היא שומעת הברכה, ומתכונת שלא להפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתית הכוס. אבל ביום הכפורים ובתשעה באב, שאין היולדת יכולה לשתות, אין מברכין על הכוס. ובתשעה באב, אסא נמי לא מיתינן מטעמא שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב. {הגה: ויש אומרים דמברך אכוס בכל תעניות ונותנים הברכה לתינוקות קטנים (תוספות בכל מערבין ומרדכי דיומא) וכן פסק בטור א״ח סימן תקנ״ט, וכן נוהגין. וביום כפורים נוהגין לתן לתינוק הנמול, כמו שנתבאר באו״ח סימן תרכ״א. ויש אומרים דאף בלא תענית יוצאים בזה (כל בו), אבל אין נוהגין כן, אלא הסנדק שותה כשאינו תענית.}

(ה) מי שיש לו שני תינוקות למול, יברך ברכה אחת לשניהם, ואפלו אם שנים מלים, הראשון יברך על המילה ועולה גם לשני, והשני יברך: אשר קדש ידיד, ועולה גם לראשון, ואפלו אין הנער לפניו בשעת הברכה, כיון שדעתו עליו, רק שלא יסיח דעתו בינתים (ד״ע בבית יוסף ולא כרבנו ירוחם). {הגה: אבל אם שח בינתים או שלא היה דעתו על הב׳ מתחלה, צריך לברך: אשר קדש ידיד, על הראשון, ולחזר ולברך על מילת השני. ודוקא אם שח בדברים שאינן צרכי המילה, אבל בצרכי מילה לא הוי הפסק (רבנו ירוחם ומרדכי ס״פ כסוי הדם ואבודרהם). ואפלו אם שכח וברך: אשר קדש ידיד, לאחר הראשון, אין צריך לחזר ולברך על המילה, דברכה לא הוי הפסק (רשב״א סימן שפ״ב ובכל בו), כמו שנתבאר סימן כ״ח לענין כסוי דם. ואם שני הילדים של אדם אחד, האב אומר: להכניסם בבריתו של אברהם אבינו (בית יוסף בשם מרדכי ואבודרהם), וכן אומר: קים את הילדים, וכו׳, ויתקן כל צרכי המילה לכל אחד בפני עצמו, כגון הנר שמדליקין, יעשה לכל אחד נר בפני עצמו (מהרי״ל).}

(ו) היכא דאפשר, עבדינן למילה בעשרה. והיכא דלא אפשר, עבדינן בפחות מעשרה.

♦ מדוע צריך עשרה במילה? א. התינוק נחשב שיצא בית האסורים ( רחם האישה) ולכן צריך להודות לומר הגומל שזה נעשה בעשרה. ב. לפרסם את הנס טוב לפחות 10 אנשים. 

(ז) כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחינו. ואם המוהל הוא אחר, יש אומרים שאין שם ברכת שהחינו. ולהרמב״ם, לעולם האב מברך שהחינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. {הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחינו, אפלו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחיב לפדותו מברך שהחינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחינו (על פי מהרי״ל).}

♦ האם מברכים שהחיינו במילה? מחלוקת. ספרדים מברכים. מנהג ארץ ישראל גם אשכנזים מברכים ( תלמידי הגר”א כן מברכים – והאשכנזים בארץ ישראל נמשכו אחריהם – ניתן להסביר זאת שהם עלו לארץ ראשונים ולכן משכו אחרים במנהגם) 

(ח) אין צריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה. {אבל יש לנקות הקטן מצואתו קדם שיברך (בית יוסף בשם כל בו והגהת סמ״ק סי׳ קנ״ח).}

♦האם צריך לכסות ערות קטן בשעת ברכה? אסור. לא יכסה היות ולא נחשב ערווה עד גיל 9 . ואסור כי רוצים שכל העולם יראה שהוא מהול. הצואה של הקטן לא צריך להתרחק ממנה ולנקות כי לא אכל דגן אבל זה ראוי לעשות זאת. 

(ט) אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו.

(י) נותנין את הערלה בחול ועפר, {וכן רוקקים דם המציצה אל העפר (מהרי״ל בשם יש מקומות).} ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום (בית יוסף בפרוש בעל העטור).

(יא) נוהגין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו. {הגה: ונוהגין להדר אחר מצוה זו, להיות סנדק לתפס התינוק למהלו (הגהות מימוני פרק ג׳ דמילה). ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטרת (מהרי״ל בשם ר״פ), ולכן נוהגין שלא לתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטרת: חדשים לקטרת (שם בשם ר״פ). ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות. ומכל מקום היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק (שם בשם מוהר״ם). אבל האיש יכול לעשות הכל בלא אשה (כן עשה מהרי״ל). נהגו המוהלים להתפלל ביום המילה, שנאמר: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו).}

(יב) נוהגים לעשות סעדה ביום המילה. {הגה: ונהגו לקחת מנין לסעדת מילה, ומקרי סעדת מצוה (פר״א דמילה ובאור זרוע). וכל מי שאינו אוכל בסעדת מילה, הוי כמנדה לשמים (תוספות פ׳ ע״פ). ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהגנים, אין צריך לאכל שם (ג״ז שם). עוד נהגו לעשות סעדה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעם שם, והוא גם כן סעדת מצוה (בת״ה סימן רס״ט מתוס׳ פרק מרבה).}

(יג) יום מילה שחל ביום תענית צבור הכתובים, מתפללים סליחות ואומרים ודוי כדרכם, ואין אומרים והוא רחום ולא נפילת אפים, {אבל אומרים אל ארך אפים (בית יוסף בשם הרשב״א).}