מסכת כתובות, פרק ד

הקדמה

משנה כפשוטה- כבר נתבאר בסוף הפרק הקודם שחיוב קנס שונה בעניינו משאר חיובי ממון, שחיובי ממון משלם החייב גם על פי הודאת עצמו, ואילו הקנס הוא משלם רק כאשר בית דין מחייבים אותו. וזאת משום שבחיובי ממון כל העושה מעשה שבגללו חייב לשלם, הרי משעת המעשה כבר נתחייב בממון זה, ותפקידם של בית דין בא רק לברר אם אמת נכון הדבר ומכיוון שהלה מודה שעשה דבר המחייבו בממון , מוטל על בית דין לפעול על פי דבריו. אבל תשלומי קנס , עשיית המעשה לבדו עדיין אינו מחייבו בכלום, וכל עיקר חיובו יחול עליו רק משעה שבית דין יחייבוהו. 

(א) נערה שנתפתתה, בשתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה. עמדה בדין עד שלא מת האב, הרי הן של אב. מת האב, הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב. מת האב, הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה. רבי שמעון אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה, מת האב, הרי הן של אחין.

(ב) המארס את בתו, וגרשה, ארסה ונתארמלה, כתבתה שלו. השיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה, כתבתה שלה. רבי יהודה אומר, הראשונה של אב. אמרו לו, משהשיאה, אין לאביה רשות בה.

(ג) הגיורת שנתגירה בתה עמה, וזנתה, הרי זו בחנק. אין לה לא פתח בית האב, ולא מאה סלע. היתה הורתה שלא בקדשה ולדתה בקדשה, הרי זו בסקילה. אין לה לא פתח בית האב ולא מאה סלע. היתה הורתה ולדתה בקדשה, הרי היא כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב ואין לה פתח בית האב, יש לה פתח בית האב ואין לה אב, הרי זו בסקילה. לא נאמר פתח בית אביה, אלא למצוה.