מספרת הגמ’ (חולין פז,א): מעשה בשוחט ששחט תרנגולת, ולאחר השחיטה בא לקיים “מצוות כיסוי הדם”, דהיינו שציוותה התורה לכסות את הדם בעפר, ומברכים על מצווה זו ” ברוך אתה ה’ ..אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על כיסוי הדם בעפר”. ואולם, טרם הספיק לקיים את המצווה, קפץ שכנו, לקח בידו עפר, בירך את הברכה, וכיסה את הדם. התרעם עליו השוחט, מדוע חטף מידו את הברכה שלו, והלך ותבע אותו לדין תורה אצל רבן גמליאל! פסק רבן גמליאל שעל השכן לשלם לשוחט סך עשרה זהובים, עבור ההפסד שגרם לו בכך שחטף ממנו את המצווה. 

מכאן למדנו , שערכה של ברכה, הגם שאי אפשר למדוד את ערכה בעולם הבא, כי אין לנו מושגים בשכר העצום של כל מצווה, מכל מקום , הערך שלה במושגים של עולם הזה הוא : עשרה זהובים לפי הגמרא. 

סיפור זה סיפר מרן הרב עובדיה זצ”ל בשיעורו, והוסיף ואמר בחיוך: רואים אתם כמה שווה ברכה אחת?! אם היו אומרים לאדם, שעל כל ברכה יקבל 100 ש”ח, האם לא היה רץ לברך ברכות?! בוודאי שהיה רץ.. עד הונג קונג היה רץ..!