תפריט
לשון התניא (פרק יד): ההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני.
כאשר אדם מרגיל את עצמו לעשות דבר מסויים, לאט לאט זה נהפך אצלו לקניין, הנסיון מוכיח על זה, שאם אדם עובד על איזה מדה כמה שנים, זה נתפס אצלו, כמו שאומר כאן הרב שההרגל נעשה טבע שני, כמו אדם שנולד עם טבע של רחמנות או של רגזנות, כך נולד בו טבע נוסף, להיות זהיר בדברים שהוא הרגיל את עצמו, הוא כבר לא צריך אפילו להתאמץ עבור זה.
למשל אם אתה מרגיל את עצמך – ‘אני בשעה ארבע לפנות בוקר קם על הרגליים – זה השעה שצריך לקום, אני בשעה תשע בערב סוגר את העינים’, לא משנה מה אתה עושה תעזוב את הכל ותלך לישון, זה נקרא משמעת עצמית, אם אתה תתרגל לעשות כך, דע לך זמן מה יעבור (לא שנה ולא שנתים), ואתה תהיה רציני, ומה שתעשה תצליח, כי יש לך מסגרת, אתה תמיד במקום הנכון, הלימוד שלך זה לימוד, ההישג זה הישג, ההספק שלך הוא הספק טוב, כי אתה מאוד מסודר בזמן.
זה עבודה של שנים, וכמו שאמר אליהוא “אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה” (איוב לב,ז) , הימים והשנים שעוברים על האדם הופכים אותו לכלי חפץ. לכן אומרת הגמ’ (שבת קנב.) תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים – חכמה נתוספת בהם, שנאמר “בישישים חכמה ואורך ימים תבונה” (איוב יב,יב) ועמי הארץ כל זמן שמזקינים – טיפשות נתוספת בהן, שנאמר “מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח” (שם פס’ כ’) .. [בצור ירום פרק יד עמ’ 140].
לשון התניא (פרק טו) : כגון שהוא מתמיד בלמודו בטבעו מתלודתו על ידי תגבורת המרה שחורה
בעל התניא כותב שכל אלה שיש להם נטיה לדכאון יש להם גם נטיה להתמדה, כמו שאומר כאן שהמתמיד בלמודו זה ע”י תגבורת המרה השחורה. בדרך כלל יש להם כמה סימנים: תמיד הראש שלהם למטה, ותמיד הפנים שלהם מכוסות, ותמיד חמוצות, ויש להם נטיה לדכאון מאוד מר, ורק הלימוד מושיע אותם, כל הלימוד אצלם זה כמו כדורים נגד דכאון. לכן אצלם דברי תורה לא מעלים ולא מורידים, ולא מתקיים בהם “פקודי ה’ ישרים משמחי לב”.
דברי תורה צריך ללמוד לאט לאט, בשמחה ובטוב לבב, עוד סוגיה ועוד סוגיה, אפילו אם הספקת מעט, כמה שהספקת- חזק וברוך, העיקר שאתה זוכר את מה שלמדת, ואתה יכול אפילו להגיד את זה אחר כך לבני הבית. לא צריך להשתגע, לא צריך לתת מכות על השולחן, לא צריך לצעוק על החברותא, לא צריך להחזיק ספר כשהולכים בכביש, כל הדברים האלה מעידים על מרה שחורה.
האדמו”ר הזקן אף פעם לא החזיק מאנשים מתמידים, כי הם נכנסים לעצבות ולדכאון ולמחשבות רעות מאוד, לכן לא כדאי להיות מאלה שכותבים ‘בכולל הזה עושים תענית דיבור’, שואלים אותו- ‘מה השעה? מה שלומך?’ אין קול ואין עונה, הוא משחק עם תנועות ידים- מי אמר לך שצריך לעשות תענית דיבור? שב ותלמד בשמחה.
אומר לך הרב אפילו אם אתה מתמיד, תדע לך שזה נובע ממקור לא טוב- מתגבורת המרה השחורה, ההתכנסות בתוך עצמך היא דבר לא טוב. תלמד, תשב על כסא עד הערב, אבל מי שעובר לידך- אתה יכול להגיד לו שלום, הביאו לך כוס תה- תשתה אותו, הביאו לך עוגיה- תיקח, תזרום עם כולם. (בצור ירום פרק טו עמ’ 176)
ההבדל בין השמש לירח כמשל לאדם מייצג שתי דרכי חיים הפוכות ומשלימות: המשפיע (השמש) המעניק מעצמו ומאיר לאחרים באופן קבוע מעצם טבעו, מול המקבל והמשקף (הירח), המסמל אדם צנוע הבוחר להיות כלי קיבול, ללמוד מהסביבה, ולהאיר את העולם דרך ההשפעה של אחרים
ג’יימס קליר מציג בספרו “הרגלים אטומיים” ארבעה כללים לבניית הרגל טוב:
צריך שהרמז להרגל יהיה גלוי ומוגדר.
במקום: “אני אלמד יותר”
עדיף: “בכל יום בשעה 20:00 אלמד עשר דקות ליד השולחן.”
כלים מרכזיים: קביעת זמן ומקום, הצמדת הרגל חדש להרגל קיים, ועיצוב הסביבה כך שתזכיר את הפעולה.
ככל שההרגל מעורר ציפייה חיובית, גדל הסיכוי שנבצע אותו.
אפשר להצמיד פעולה שצריך לעשות לפעולה שאוהבים לעשות, ולהימצא בסביבה שבה ההתנהגות הרצויה נחשבת טבעית ומקובלת.
המטרה אינה להוכיח כוח רצון, אלא להפחית חיכוך.
מכינים מראש את הסביבה, מקטינים את הפעולה, ומתחילים בגרסה שאפשר לבצע גם ביום חלש. כאן נכנס כלל שתי הדקות: בתחילת הדרך, ההרגל צריך לקחת פחות משתי דקות.
לדוגמה:
במקום “לקרוא ספר” — “לקרוא עמוד אחד.”
במקום “להתאמן שעה” — “ללבוש בגדי ספורט.”
התנהגות שמעניקה תחושת הצלחה מיידית נוטה לחזור על עצמה.
אפשר לסמן יום מוצלח בטבלה, ליצור רצף, או לתת לעצמך חיזוק קטן שמתאים לערכים שלך. העיקר שהמוח יקבל מסר: עשיתי את הדבר הנכון, וזה השתלם.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם