תפריט
סימן א (אריה) – דין השכמת הבוקר, ובו ט׳ סעיפים
(א) יתגבר כארי לעמד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר. {הגה: ועל כל פנים לא יאחר זמן התפלה שהצבור מתפללין (טור).
הגה: שויתי ה׳ לנגדי תמיד (תהלים ט״ז:ח׳) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה׳ (ירמיהו כ״ג:כ״ד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה ופחד ה׳ יתברך ובשתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ג׳:נ״ב). ולא יתביש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה׳ יתברך. גם בהצנע לכת, ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב. ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתעלה ויתרומם (טור).}
מ”ב- לעבודת בוראו – כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״ וגו׳. ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר: איך תעמוד בבוקר, כי הקור גדול; או ישיאנו בקיץ לומר: איך תעמוד ממיטתך, ועדיין לא שבעת משנתך? יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך לעמוד לשרת לפני מלך בשר ודם, כמה היה זהיר וזריז לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו; כל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
השחר – בשל״ה כתב סוד, לחבר יום ולילה בתורה או בתפילה, הן בבוקר הן בערב. ומיד כשיתעורר משנתו ואינו רוצה לישן, יטול ידיו, אף שנשאר מושכב. ומכל שכן שלא ילך ארבע אמות בלי נטילת ידים. וצריך מאד ליזהר בזה. ובזוהר הקדוש מפליג עבור זה בעונשו למאד, כי הוא משהה על עצמו רוח הטומאה. ומכל מקום, חלילה לעבור שום איסור עבור חסרון נטילת ידיים, כגון לעצור עצמו מלהשתין על ידי זה, או ליקח מים שהכין חבירו עבור עצמו, אם לא שברור לו שיתן תיכף תמורתם אחרים. ויש שנכשלין בזה. אם אירע שהמים רחוקים ואין לו מי שיקרבם אליו, נהגו קצת מבעלי הנפש שהולכים פחות פחות מארבע אמות. וכתב השערי תשובה על זה דלא נהירא, דעדיף יותר שילכו במרוצה, שלא להשהות רוח רעה על ידיו. יש אומרים דלעניין זה אמרינן כולא ביתא כארבע אמות דמי, אבל אין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק. אם אירע כשמשכים בלילה שאין לו מים ליטול ידיו שלוש פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה, אף על פי כן חלילה לו לבטל מדברי תורה משום זה עד שיאיר היום, אלא יטול מעט או ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד, כדין התלמוד והפוסקים.
(ב) המשכים להתחנן לפני בוראו, יכון לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפלה שיתפלל באותן השעות על החרבן ועל הגלות, רצויה.
(ג) ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חרבן בית המקדש.
(ד) טוב מעט תחנונים בכונה מהרבות בלא כונה.
(ה) טוב לומר פרשת העקדה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת עולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם. {הגה: ודוקא ביחיד מתר לומר י׳ הדברות בכל יום אבל אסור לאמרם בצבור (תשו׳ הרשב״א סימן קפ״ד).}
(ו) פרשיות הקרבנות לא יאמר אלא ביום. {ועין לקמן סי׳ מ״ז סעיף י״ג.}
(ז) כשיסים פרשת העולה יאמר: יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקבל כאלו הקרבתי עולה, וכך יאמר אחר פ׳ המנחה והשלמים מפני שהם באים בנדבה.
(ח) יאמר עם הקרבנות פסוק ושחט אתו על ירך המזבח צפנה לפני ה׳.
(ט) יש נוהגין לומר פרשת הכיור, ואחר כך פרשת תרומת הדשן, ואחר כך פרשת התמיד, ואחר כך פרשת מזבח מקטר קטרת, ופרשת סמני הקטרת ועשיתו.
סימן ב (בגדים)– דין לבישת בגדים, ובו ו׳ סעיפים
(א) לא ילבש חלוקו מישב (טור) אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו ו) זרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכסה.
מ”ב – מיושב – דאז בהכרח יתגלה גופו והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב״ה ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים הלא מלא כל הארץ כבודו וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך. וכן צריך ליזהר תמיד מחמת טעם זה שלא במקום הכרח מלגלות מבשרו ואפילו מעט כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם אבל רשאי לגלות ידו עד קוב״דו וצוארו עד החזה ע״כ האנפלאות יראה ללבשם או לפשטם ג״כ תחת הסדין שלא לגלות רגליו שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו שאין הולכין יחף אפילו בקיץ וכן כל כיוצא בזה אם לא שאי אפשר בענין אחר וכן בבית המרחץ שדרכן של בני אדם לילך שם ערומים וא״א בענין אחר אין בזה משום פריצות וכן כשרוחץ בנהר הדין כן רק יזהר לפשוט וללבוש סמוך לנהר כל מה שאפשר בכדי שלא ילך בגילוי הגוף שלא לצורך ואפילו ערותו א״צ לכסות בירידתו לנהר ולא עוד אלא שהמכסה נראה כאלו בוש בדבר וכאלו כופר בבריתו של אברהם אבינו אך בעלייתו מן הנהר שפניו כלפי העם ישחה או ישים ידו כנגד ערותו לכסותה ובלבד שלא יגע בה כמו שיתבאר בס״ס ג׳. איתא בש״ס חלוק של ת״ח כל שאין בשרו נראית מתחתיו. והאידנא אין נזהרין בזה משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין הבשר נראית:
(ב) אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב״ה מלא כל הארץ כבודו.
(ג) ידקדק בחלוקו ללבשו כדרכו שלא יהפך הפנימי לחוץ.
(ד) ינעל מנעל ימין תחלה, ולא יקשרנו, ואחר כך ינעל של שמאל ויקשרנו, ויחזר ויקשר של ימין. {הגה: ובמנעלים שלנו שאין להם קשירה ינעל של ימין תחלה (תוס׳ פ׳ במה אשה דס״א).}
מ”ב – ימין – שכן מצינו בתורה שהימין חשוב תמיד לענין בוהן יד ורגל ולכל הדברים שמקדימים הימין להשמאל:
ויקשרנו – דלענין קשירה מצינו שהתורה נתנה חשיבות אל השמאל שקושר עליה תפילה של יד. ובאנפלאות של לבד א״צ להקדים שמאל לקשירה ואיטר יד שמניח תפילין בימין של כל אדם יקדים ימין גם להקשירה:
ימין תחלה – וגם אם נזדמן לו של שמאל ימתין עד שיביאו לו של ימין. כשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ואם סך כל גופו ראש תחלה מפני שהוא מלך על כל האיברים ועיין בד״מ:
(ה) כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחלה.
שולחן ערוך הרב- כשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחלה מפני שזהו כבודה של ימין:
(ו) אסור לילך בקומה זקופה ולא ילך ד׳ אמות בגלוי הראש. {הגה: ויכסה כל גופו ולא ילך יחף (אור זרוע)} ויבדק נקביו. {וירגיל עצמו לפנות בקר וערב שהוא זריזות ונקיות (הגהות מימוני פ׳ ה׳ מה׳ דעות).}
כף החיים– (יח) כתב בשל״ה דף קצ״ח דמדת חסידות להיות ראשו מכוסה בלילה כמו ביום. א״ר או׳ ד׳ עמודי השלחן על קי׳ הש״ע שם או׳ ו׳: (יט) יש ליזהר לכסות ראש הקטנים דתהוי עלייהו אימתא דשמיא. מ״א סע״ק וא״ו. א״ר שם ר״ז או׳ ז׳ קי׳ ש״ע שם או׳ ו׳:
סימן ג (גדולים) הנהגת בית הכסא, ובו י״ז סעיפים
(א) כשיכנס לבית הכסא יאמרו התכבדו מכבדים וכו׳. ועכשו לא נהגו לאמרו.
(ב) יהא צנוע בבית הכסא ולא יגלה עצמו עד שישב. {הגה: ולא ילכו שני אנשים ביחד, גם לא ידבר שם, ויסגר הדלת בעדו משום צניעות (אור זרוע).}
(ג) אם רוצה למשמש בפי הטבעת בצרור או בקיסם לפתח נקביו, ימשמש קדם שישב ולא ימשמש אחר שישב, מפני שקשה לכשפים.
(ד) לא יגלה עצמו כי אם מלאחריו טפח, ומלפניו טפחים, ואשה, מאחריה טפח, ומלפניה ולא כלום.
(ה) אם נפנה במקום מגלה שאין בו מחצות יכון שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא, אבל בין מזרח למערב אסור. {ולהטיל מים בכל ענין שרי (בית יוסף בשם הרמב״ם).}
(ו) וכן אסור לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו, ונכון להזהר אפלו כשאין אשתו עמו.
(ז) המטיל מים מן הצופים ולפנים (פי׳ מקום שיכולים משם לראות הר הבית ומשם והלאה אין יכולים לראות רש״י) (לא) ישב ופניו כלפי הקדש, (אלא לצפון או לדרום) או יסלק הקדש לצדדין.
(ח) כשנפנה בשדה אם הוא אחורי הגדר, יפנה מיד, ובבקעה יתרחק, עד מקום שלא יוכל חברו לראות פרועו.
(ט) לא ישב במהרה ובחזק, ולא יאנס לדחק עצמו יותר מדאי, שלא ינתק שני הכרכשתא.
(י) לא יקנח ביד ימין.
(יא) לא יקנח בחרס משום כשפים, ולא בעשבים יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולט בו, שניו התחתונות נושרות. ולא בצרור שקנח בו חברו, מפני שמביא את האדם לידי תחתוניות. {הגה: ועכשו שבתי כסאות שלנו אינן בשדה נהגו לקנח (בחרס וכן נהגו לקנח) בדבר שהאור שולט בו, ואינו מזיק, ופוק חזי מאי עמא דבר (חדושי אגדה פרק המוציא).}
(יב) יפנה בצניעות בלילה כמו ביום.
(יג) לא ישתין מעמד מפני ניצוצות הנתזין על רגליו, אם לא שיעמד במקום גבוה, או שישתין לתוך עפר תחוח (פרוש קרקע שאינה בתולה אלא כגון של ארץ חרושה).
(יד) יזהר שלא יאחז באמה וישתין, אם לא מעטרה ולמטה, מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה, אלא אם כן הוא נשוי. ומדת חסידות לזהר אפלו הנשוי.
(טו) אפלו מי שאינו נשוי מתר לסיע בביצים.
(טז) לא התר לנשוי לאחז באמה אלא להשתין, אבל להתחכך לא.
(יז) המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו.
סימן ו– דין ברכת אשר יצר ואלהי נשמה ופרושיו, ובו ד׳ סעיפים
(א) כשיצא מבית הכסא, יברך אשר יצר את האדם בחכמה, שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה. ויש מפרשים על שם שהגוף דומה לנוד מלא רוח והוא מלא נקבים כדלקמן בסמוך, ויש מפרשים בחכמה שהתקין מזונותיו של אדם הראשון ואחר כך בראו, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, פרוש נקבים רבים, כגון: פה וחטם ופי טבעת. וגם ברא בו אברים רבים חלולים, כמו: לב וכרס ומעים. שאם יסתם אחד מהם כלומר שבנקבים יש נקב אחד שהוא הפה, שכשהוא במעי אמו הוא סתום, וכשיוצא לאויר העולם הוא נפתח, ואם כשיוצא לאויר העולם היה נשאר סתום, לא היה אפשר להתקים אפלו שעה אחת. והאברים החלולים אם היה נפתח אחד מהם, לא היה אפשר להתקים אפלו שעה אחת. ועוד יש לפרש שגבול יש לאדם שיכולין נקביו לסתם ולא ימות, וכיון שעבר אותו הגבול אי אפשר להתקים אפלו שעה אחת, וכיון שבכלל הנקבים הם פי הטבעת ופי האמה, ובכלל האברים החלולים שאם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקים הם כרס ומעים שפיר הוי שבח זה מענין עשית צרכיו. ואפשר עוד שמאחר שאם יוצא לנקביו ביותר עד שאם עבר הגבול ימות, בכלל שאם יפתח אחד מהם הוא. והוי שאם יפתח אחד מהם נמי מענין עשית צרכיו ממש. רופא חולי כל בשר על שם הנקבים שברא בו להוציא פסלת מאכלו, כי אם יתעפש בבטן ימות, והוצאתו היא רפואה. ומפליא לעשות מפני שהאדם דומה לנוד מלא רוח, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט הרוח יוצא, והאדם מלא נקבים ורוחו משתמרת בתוכו, הרי זה פלא. ועוד יש לפרש על שם שבורר טוב המאכל ודוחה הפסלת.
{הגה: ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו (דברי עצמו).}
(ב) יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותם עם שאר הברכות, ובני ספרד לא נהגו כן. {ועל כל פנים לא יברך ב׳ פעמים, ומי שמברכה בביתו לא יברך בבית הכנסת, וכן מי שמברכה בבית הכנסת לא יברך בביתו (כל בו סי׳ ב׳) ומי שלומד קדם שיכנס לבית הכנסת, או מתפלל קדם יברכה בביתו ולא יברך בבית הכנסת ואפלו בכהאי גונא, יש נוהגין לסדרה עם שאר ברכות בב״ה ואין מברכין בביתם (מהרי״ל הלכות תפלה).}
(ג) ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת הגשמים.
(ד) יש נוהגין שאחר שברך (א׳) ברכת השחר וענו אחריו אמן חוזר אחד מהעונים אמן ומברך, ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני שהמברך אינו מכון להוציא אחרים, ואפלו אם היה המברך מכון להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו.
נוהג היה הצדיק רבי אליהו ראטה זצ”ל לומר ולשנן למשפחתו ולתלמידיו: היודעים אתם מהי ברכת אשר יצר?! ניתוח קשה ומסובך לניקוי הפסולת מהגוף! אך הניתוח נעשה באופן הקל ביותר, ללא הרדמה, ללא כאבים וייסורים, על ידי הרופא הגדול ביותר ובחינם, ללא כל תשלום!
ברכת “אשר יצר” בכוונה, היא סגולה לבריאות ולרפואה, כפי שכתב רבי משה בן מכיר (בספר סדר היום) : “יברך אשר יצר” מילה במילה, ויכוון בחסד הגדול שהשם יתברך עושה עמו בכל שעה שיוצא לנקביו , שפולט מה שאכל ויכול לעמוד. שאם לא כן, לא היה מספיק לו כל ממון שבעולם לרפואתו.. והקב”ה ברחמיו עושה מכונות ומדורות ועניינים בגופו, להכניס הראוי להכניסו, ולהוציא הראוי להוציאו, ולקלוט הסולת ולהוציא הפסולת, ולהברות גופו שיהיה ראוי ומוכן לעבודתו כל ימיו. ואם יהיה שלם בדעותיו ומכלכל במשפט דבריו, לא יחלה כל ימיו, ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו, אם כן ודאי ראוי לברך בכוונה גמורה ובדעת שלימה לרופא כל בשר ומפליא לעשות”.
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם