סימן קסז– מקום וזמן הבציעה, ומי הוא הבוצע, ובו כ׳ סעיפים

(א) בוצע בפת, במקום שנאפה היטב, {ובפת דידן יש לבצע בצד הפת ויחתך מעט מצד העליון והתחתון (הגהות מימוני פ״ז מהלכות ברכות)}, ויחתך פרוסת הבציעה; וצריך לחתך מעט, שאם יאחז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו, שאם לא כן חשוב כפרוסה, ויניחנה מחברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסים הברכה יפרידנה, כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם; ולא יבצע פרוסה קטנה, מפני שנראה כצר עין, ולא פרוסה יותר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן.

{הגה: ובשבת לא יחתך בככר עד אחר הברכה, כדי שיהיו הככרות שלמות (תוס׳ ומרדכי פ׳ כיצד מברכין). ומכל מקום אם שכח וחתך כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי). ונראה הא דלא יבצע יותר מכביצה, הינו דוקא בחול ואוכל לבדו, אבל בשבת או שאוכל עם הרבה בני אדם וצריך לתן מן הפרוסה לכל אחד כזית, מתר לבצע כפי מה שצריך לו. ועין לקמן סי׳ רע״ד.}

(ב) יברך: המוציא לחם מן הארץ. {ואם רבים מסבים יכונו לבם לשמע ברכה ויענו אמן, והמברך יכון לאמן שאומרים (אור זרוע).} יתן רוח בין לחם ובין מן.

(ג) אין לברך קדם שיתפס הלחם.

(ד) יתן שתי ידיו על הפת בשעת ברכה, שיש בהן י׳ אצבעות כנגד י׳ מצוות התלויות בפת ולכך יש י׳ תבות בברכת המוציא וי׳ תבות בפסוק מצמיח חציר לבהמה (תהלים קד, יד) וי׳ תבות בפסוק עיני כל אליך ישברו (תהלים קמה, טו) וי׳ תבות בפסוק ארץ חטה ושעורה (דברים ח, ח) וי׳ תבות בפסוק ויתן לך (בראשית כז, כח).

(ה) לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן (פי׳ רש״י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקיה או שהיא מתבלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכון לאכל פת חרבה, אינו צריך להמתין.

{הגה: ומכל מקום מצוה להניח על כל שלחן מלח קדם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר: על כל קרבנך תקריב מלח (ויקרא ב, יג) (בית יוסף בשם שבולי הלקט) והוא מגן מן הפרעניות (תוס׳ והגהות אשרי פרק כיצד מברכין) ועין לקמן סוף סימן ק״ע.}

(ו) יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזר ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שברך על הפת וקדם שאכל אמר הביאו מלח או לפתן תנו לפלוני לאכל, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, אינו צריך לברך.

הגה: ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזר ולברך, הינו דוקא ששח קדם שאכל הבוצע, אבל אחר כך לא הוי שיחה הפסק, אף על פי שעדין לא אכלו אחרים המסבים, כבר יצאו כלם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כלם לאכל מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע).}

ילקו”י– היו מסובין יחד, ונתכוונו לצאת ידי חובת ברכת המוציא בברכת הבוצע, אין לשומעים לענות “ברוך הוא וברוך שמו” אחר הזכרת ה’. וצריכים כל השומעים לשתוק עד שיטעמו מהפת, ולא יפסיקו בשיחה בין שמיעת הברכה לטעימה. ואם הבוצע טעם מהפת, והמסובים דיברו בין הטעימה לברכה, לא יחזרו לברך. וטוב שיהרהרו הברכה בלבם. אבל אם השומע דיבר קודם שיטעם הבוצע, חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך. ואם אחד מהמסובין אכל, אף על פי שעדיין לא טעם המברך, יצאו כולם ידי חובתם, ולא הוי הפסק. ואם המברך דיבר דברים בטלים מיד לאחר הברכה, קודם שטעם, וגם המסובים עדיין לא טעמו, המברך צריך לחזור ולברך אחר שעשה הפסק בין הברכה לטעימה, אבל השומעים שלא דיברו אינם צריכים לברך, אלא יטעמו מהפת על סמך ברכתו של הבוצע.

(ז) ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה, ויעקב היה מברך המוציא ונתכון להוציא השומעים, ואחר כך נגב ראובן ידיו וברך על נטילת ידים, לא הוי הפסק ויוצא בברכת יעקב, ואינו צריך לחזר ולברך ברכת המוציא.

(ח) שכח ואכל ולא ברך המוציא, אם נזכר בתוך הסעדה מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, אינו מברך.

(ט) אם הוא מספק אם ברך המוציא אם לאו, אינו חוזר ומברך.

(י) אם במקום ברכת המוציא ברך: שהכל נהיה בדברו, או שאמר: בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פתא, יצא.

(יא) אם היו שנים או רבים, אחד מברך לכלם; ודוקא הסבו, שהוא דרך קבע {או בעל הבית עם בני ביתו דהוי כהסבו (טור)}, אבל אם היו יושבים בלא הסבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל אחד מברך לעצמו; ואם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן, הוי קבע ואפלו בלא הסבה, והאדנא שאין אנו רגילים בהסבה, ישיבה דידן בשלחן אחד או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; ואפלו לבני חבורה כהסבה דידהו דמי. ולדידן, אפלו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אלא אם כן ישבו בשלחן א׳ או במפה אחת.

(יב) אם היו רוכבים ואמרו: נאכל, אף על פי שכל אחד אוכל מככרו, שלא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד, אבל אם היו אוכלים והולכים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפזרים ומפרדים, אף על פי שאוכלים כלם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום, ואוכלים מפזרים, אינם מצטרפין.

(יג) היכא דלא קבעו מקום דאמרינן שכל אחד מברך לעצמו, אם כון המברך להוציאם והם נתכונו לצאת, יצאו.

(יד) אם המסבים רבים, גדול שבכלם בוצע. {הגה: אם הם שוים ואחד מהן כהן, מצוה להקדימו; ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם לו; ואם הכהן גם כן תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו אבל אין חיוב בדבר. ועין לקמן סי׳ ר״א (ומרדכי פ׳ בני העיר בית יוסף סי׳ קל״ה בשם רשב״א).} ואם יש עמהם בעל הבית, הוא בוצע ואפלו אם האורח גדול {והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי (אור זרוע ובית יוסף בשם שבולי לקט).}

(טו) אין המסבין רשאים לטעם עד שיטעם הבוצע. {אבל מתר לתת לכל אחד חלקו קודם שאוכל הוא, והם ימתינו עד שיאכל הוא (תוס׳ ומרדכי פרק ג׳ שאכלו);} ואם כל אחד אוכל מככרו ואין כלם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעם קדם; ואם הוא שבת, צריך שיהא לפני המסבים לחם משנה חוץ ממה שלפני הבוצע, ואז יהיו רשאים לטעם קדם הבוצע.

(טז) אין הבוצע רשאי לבצע עד שיכלה אמן מפי רב העונים.

(יז) הבוצע פושט ידו תחלה לקערה לאכל, ואם בא לחלק כבוד למי שגדול ממנו, רשאי.

(יח) הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד והאחד נוטל פרוסה בידו, ואין הבוצע נותן ביד האוכל אלא אם כן היה אבל. {פרשה ציון בידיה (איכה א, יז) רמז לפרוסת המוציא שנותנין בידו בשעת אבלות (בית יוסף ואבודרהם בשם רמב״ם פ״ז מהלכות ברכות ותשובות הרשב״א).}

(יט) מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות.

(כ) אפלו בשבת, שהוא חיב לאכל פת, לא יברך לו חברו ברכת המוציא, אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אף על פי שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקדוש, בין של לילה בין של יום. {הגה: ויש לאכל הפרוסה שבצע עליה קדם שיאכל פת אחר, שתהא נאכלת לתאבון, והוא משום חבוב מצוה (אגור ובית יוסף בשם שבולי לקט).}