תפריט
סימן קנ– בנין בית הכנסת, ושיהיה גבוה, ובו ה׳ סעיפים
(א) כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים. {ועין לעיל סי׳ נ״ה אם כופין זה את זה לשכר להם מנין.}
(ב) אין בונים בית הכנסת אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם, לאפוקי בירניות (פרוש בנינים העשוים לנוי תרגום שכיות החמדה בירניות שפירן) ומגדלים שאין משתמשים בהם; וגג שהוא משפע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש, דהינו שאם יש עליה תחת הגג לא תהא גבוה יותר מבית הכנסת. {הגה: ובשעת הדחק, או שיש מצות מלכות שאינן רשאים לבנות בית הכנסת כדינו, מתר להתפלל בבית אף על פי שדרין בעליה על גביו, ובלבד שינהגו בעליה שעליו בנקיות, כמו שיתבאר סוף סימן קנ״א (בית יוסף סימן קנ״ד בשם מהר״י בן חביב).}
(ג) מי שהגביה ביתו יותר מבית הכנסת, יש אומרים שכופין אותו להשפילו. {ואם עשה בנין גבוה יותר בקרן אחד מבית הכנסת, סגי בכך (הגהות מימון פרק י״א מהלכות תפלה, שכן היה מעשה).}
(ד) הבונה כנגד חלון בית הכנסת, אין מספיק לו בהרחקת ד׳ אמות, לפי שהוא צריך אור גדול.
(ה) אין פותחין פתח בית הכנסת אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו. {הגה: ועושין בימה באמצע בית הכנסת, שיעמד עליה הקורא בתורה וישמעו כלם. וכשמתפלל השליח צבור, פניו כלפי הקדש. וסדר הישיבה כך הוא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כלם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקדש ופני הזקנים (טור).}
סימן קנא- דיני קדושת בית הכנסת, ובו י״ב סעיפים
(א) בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ותלמידי חכמים ותלמידיהם מתרים לאכל ולשתות בהם, מדחק, {ויש אומרים דבבית המדרש אפלו שלא מדחק שרי (ר״ן פ׳ בני העיר).} ואין מחשבים בהם חשבונות, אלא אם כן הם של מצוה, כגון: קפה של צדקה ופדיון שבויים, ואין מספידים בהם אלא אם כן יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו; ואם צריך לכנס בהם לצרכו, כגון לקרא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה, ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאלו נכנס לצרכו; ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: אשרי יושבי ביתך (תהלים פד, ה) {ושעור הישיבה, כדי הלוך ב׳ פתחים (לדעת הי״מ בסי׳ צ׳ סוף סעיף כ׳) (מרדכי ר״פ השתפין).} (ב) יש אומרים שמה ששנינו בקדשת בתי מדרשות, ר״ל של רבים דומיא דבית הכנסת, אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדשה כל כך. (ג) אין ישנים בבית הכנסת, אפלו שנת עראי, אבל בבית המדרש, מתר. (ד) לצרך בית הכנסת, מתר לאכל ולישן בתוכו, ומטעם זה ישנים בליל יום הכפורים בבית הכנסת; ואפלו לצרך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבית הכנסת, מתר לאכל שם. (ה) היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו; ואם היה הדרך עובר קדם שנבנה בית הכנסת, מתר. וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מתר לעשותו דרך. וכשנכנס בו להתפלל, מתר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר. (ו) מתר לכנס בבית הכנסת במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי׳ מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים לכנס בו בסכין ארך או בראש מגלה. (ז) יכול לרק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירק לתוכו לא יהא נראה. (ח) טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קדם שיכנס להתפלל; וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך. (ט) נוהגים בהם כבוד, לכבדן ולרבצן (פי׳ כבוד נקוי הבית רבוץ זריקת המים על פני הקרקע). ונוהגין להדליק בהם נרות, לכבדן. (י) אפלו לאחר שחרבו, עדין הן בקדשתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ; ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותה. (יא) אם בשעת בנין בית הכנסת התנו עליו להשתמש בו, מתר להשתמש בו בחרבנו; אבל בישובו, לא מהני תנאה. ואפלו בחרבנו, לתשמיש מגנה, כגון: זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאה; במה דברים אמורים, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבארץ ישראל, לא מהני שום תנאי. (יב) יש לזהר מלהשתמש בעליות שעל גבי בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מתר להשתמש שם. {הגה: וכל זה דוקא בבית הכנסת קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבית הכנסת, מתר לשכב עליו (פסקי מהרי״ו).}
סימן קנו– סדר משא ומתן, ובו סעיף אחד
(א) אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העני יעבירנו על דעת קונו; ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקים בידו; וישא ויתן באמונה; ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה, שבכל מקום שהזכרת השם מצויה, מיתה מצויה; ויזהר מלשבע, אפלו באמת, שאלף עירות היו לינאי המלך וכלם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אף על פי שהיו מקימים אותם; ויזהר מלהשתתף עם עכו״ם, שמא יתחיב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג). {הגה: ויש מקלין בעשית שתפות עם העכו״ם בזמן הזה, משום שאין העכו״ם בזמן הזה נשבעים בעבודת אלילים, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום: ולפני עור לא תתן מכשל (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מזהרין על השתוף (ר״ן ספ״ק דעבודה זרה ורבנו ירוחם ני״ז ח״ה ותוס׳ ריש פ״ק דבכורות); ולשאת ולתת עמהם בלא שתפות, לכלי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגהות מימוני פ״ח מהלכות עבודה זרה) ועין ביורה דעה מהלכות ע״א סי׳ קמ״ז.}
לפרטים נוספים והתייעצות חינם השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם